השאלון עם שרון כץ רוה

הכירו את שרון, מעצבת בוגרת שנקר ילידת 1984 העוסקת במיתוג, טיפוגרפיה, פרינט, אריזות, ואיור עם דגש על טכניקות ידניות. היא גדלה ברמת השרון וכיום גרה בתל אביב עם בעלה גיא. את לימודי העיצוב התחילה בגיל מאוחר יחסית, ולפני כן הייתה קצינה בקבע ואז מנהלת הרשמה במכון פסיכומטרי. היא אוהבת עיצוב נקי, שנשען על מחקר, וכשהיא עובדת על פרויקט, היא מנסה שההחלטות העיצוביות שלה יהיה מכוונות ולא שרירותיות: הן צריכות לנבוע ממחקר ויזואלי וטקסטואלי.

כששרון לא עובדת, היא נהנית להאזין למוזיקה, לצפות בקולנוע, ולטייל עם גיא בחו"ל (נוסעים עוד חודש ליפן).

היי. מה שלומך? איפה אנחנו תופסים אותך השבוע?

היי! אני בסדר, מתאוששת מפירוק תערוכת הסיום. אני מתכוננת להרבה שינויים מרגשים בחיים ― אני עוד מעט מתחילה עבודה חדשה, עוברת לדירה חדשה (אחרי עשור באותה דירה), ומתכוננת לטיול ארוך ביפן.

איפה את עובדת עכשיו?

מתחילה עבודה כמעצבת במחלקת מיתוג בסטודיו Open בעוד כשבועיים.

את מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?

אני חושבת שזה מאד תלוי בהרכב האנשים ובמשימה. בגדול, אני אדם מאד עצמאי, אבל תמיד שמחה להתייעץ ולשתף, ולדעתי במקרים מסוימים עבודה בצוות יכולה מאד לתרום לפרויקט.

על איזה פרויקט מעניין עבדת לאחרונה?

פרויקט הגמר שלי כמובן 🙂 עבדתי עליו בצורה אינטנסיבית, ורק עליו, בחצי שנה האחרונה. זה היה תהליך מרתק (ולא פשוט), ואני מאד מרוצה מהתוצאה.

מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?

טוב אבל גם מפחיד ומרגש — סיום הלימודים. חד משמעית האירוע הכי משמעותי שהיה לי השנה.

מה גורם לך להתרגש ולרצות לעצב וליצור?

כשהיצירות שלי מעוררות תגובה רגשית אצל אחרים, זה מרגש אותי מאד. אם הצלחתי לגרום למישהו להזדהות עם המסר שניסיתי להעביר, או לחשוב על אספקט מסוים בחייו, זה מרגש אותי הרבה יותר מאשר מחמאות על הנראות של העבודה. זה אומר שהמחשבה שהושקעה בעבודה ניכרת לעין, וזה נותן לי מוטיבציה להמשיך ולייצר דברים שיש בהם אמירה, מסר וכוונה.

מה את עושה כשאין לך מוזה?

קודם כל, מנסה (לא תמיד בהצלחה) שלא להילחץ, ויוצאת החוצה. זה משחרר, מנקה את הראש ולפעמים דווקא אז, רואים דברים שבדרך אנחנו לא שמים לב אליהם. פעמים רבות ההשראה מגיעה דווקא מדברים שאינם קשורים לעיצוב גרפי, או לעיצוב בכלל. אני גם אוהבת לחפש השראה בדיסציפלינות אחרות כמו טקסטיל, אדריכלות, אמנות וצילום.

מה את עושה בשביל הכיף?

אני מאד אוהבת מוזיקה וטיולים בחו"ל (הופעה בחו"ל נניח, זה הכי כיף בעולם). אבל ביומיום, אני נהנית מדברים פשוטים כמו לראות טלוויזיה עם גיא על הספה, או לאכול משהו טעים עם חברה.

יש לך הרגל מגונה?

ריאלטי, אוכל ישראלי. וגם חולשה קשה לעוגיות.

יצא לך לטייל בחו״ל?

משתדלת לנסוע כמה שרק אפשר, בעיקר אירופה וארצות הברית. "אחרי הצבא" היה מזמן וטיול קלאסי מהסוג הזה לא עשיתי, אבל כן נסעתי לגרמניה לכחצי שנה ולמדתי שם גרמנית. כמובן שהיום אני כבר בקושי יודעת לחבר משפט הגיוני. בעוד חודשיים אטוס עם גיא ליפן לראשונה, ואני נורא מתרגשת!

מה משך אותך לתחום?

תמיד היתי זאת שמציירת, משרבטת ועושה קומיקס על כל שטות שמתרחשת סביבי. לקח לי המון זמן לגלות שיש תחום שמאגד תחתיו את כל הדברים שאהבתי והתעניינתי בהם. גם כשגיליתי, פחדתי אפילו לנסות ומשכתי את הזמן, עד שהבנתי שאין ברירה — זה הדבר היחיד שאני רוצה באמת לעשות.

את פרויקט הגמר שלי ״זה בוודאי המקום״ יצרתי בהנחיית בתיה קולטון ונדב שלו בשנה ד'.
מדי פעם כשהייתי קטנה, אבי היה מודיע לי ש"מחר נוסעים לטייל בתל־אביב", המקום שבו נולד וגדל. היינו מסתובבים בשכונות השונות, והוא היה מראה לי את השכונה והבית שבו הוא גדל, ומספר כל מיני סיפורים ואנקדוטות כמו שהוא זוכר מתוך דברים שקרו.
כשהתחלתי בתהליך העבודה על הפרויקט, ביקשתי מאבא שיקח אותי שוב, כמו פעם, לטיול. את הטיול והסיפורים שלו תיעדתי, ובסוף הטיול הבנתי כמה דברים: שאני כבר לא יודעת להפריד בין הזיכרונות האישיים שלי לבין אלו של אבי, שיש פער גדול בין מה שאני חושבת שהוא חשוב, לבין מה שאבא שלי חושב. ובנוסף - שהמושג 'חשוב' הוא יחסי ותלוי בנקודת המבט (במקרה הזה, נקודת המבט שלי בלבד).
הפרויקט עוסק במזכרות שיצרתי מתוך סיפורים, מקומות וחוויות מתוך הטיול. יצרתי אוסף מזכרות, תוך שימוש בשפה ויזואלית מוכרת, בין אם מחנויות מזכרות ובין אם מ'ישראליות' של פעם; רציתי ליצור הזדהות ותחושה מסוימת של נוסטלגיה אצל הצופה, הרגשה של משהו שהוא כבר מכיר - חפצים שראה בבית הוריו, כאלו שקנה בעצמו, או כאלה שנתקל בהם וראה בעבר. עם זאת, רציתי שהחפצים יספרו סיפור פנימי שהוא ספציפי ואישי. למשל: שטיח קיר באריגה ידנית כמזכרת משוק הכרמל וממתק הקוקוס הורוד שנורא אהבתי, מטפחת כמזכרת מבית ילדותו של אבא, שבכלל מספרת את הסיפור על נילי השכנה ושיעורי הצרפתית עם סבתא שלי.
בין המוצרים שעוצבו: חוברת גלויות, שקופיות עבור 'וויו‑מאסטר', סט כוסות, חולצה ברקמה ידנית, צלחות דקורטיביות, מעטפות בסגנון מעטפות היום הראשון. לצד כל מזכרת הופיע ציטוט מתוך השיחה שניהלתי עם אבא שלי. בנוסף, עיצבתי חוברת המכילה את התיעוד כולו של הטיול.

 

לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?

נבחנתי למכון הטכנולוגי חולון ולשנקר. התקבלתי לשניהם.

איזה מרצה השפיע/ה עליך במיוחד?

קשה לבחור רק אחד כי ישנם רבים שהשפיעו עלי מאד בתקופות שונות בלימודים. אם אני חייבת לצמצם, אז היתי אומרת שממיכאל גורדון למדתי ש Less is more ושאפשר ליצור עולם עשיר, מוקפד ומגוון גם בעזרת כלים מינימליים. מבתיה קולטון (שהנחתה אותי בפרויקט הגמר, יחד עם נדב שלו), למדתי שכל הרעיונות נמצאים בתוכי ושלפעמים צריך לשחרר ולתת להם להופיע בזמן שלהם. וגם, שיש קסם מושלם בחוסר השלמות.

איזה מעצב/ת השפיע/ה עליך יותר מכל?

בטח זו תשובה בנאלית, אבל פולה שר.

במה היית עוסקת אם לא היית מעצבת?

מחשבה מפחידה. באמת שאני לא מצליחה לדמיין את עצמי עושה שום דבר אחר...

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

עושה רק מה שאני אוהבת 😎

בפינת ההמלצות אנחנו מבקשים המלצות שונות מהטאלנטים שלנו.
המלצה על ספר פרוזה/עיון אחרון שקראת:

הספר האחרון שקראתי היה 'החיים כמשל' של פנחס שדה. קראתי אותו תוך כדי הקורס 'סמכות המעצב' עם מיכאל גורדון, והפרויקט שלי בקורס הזה נוצר בהשראתו. זהו ספר אוטוביוגרפי ששדה כתב בהיותו בן 27 בלבד. הספר יצא בשנת 1958 והיווה סוג של נקודת מפנה בספרות הישראלית והפך לקאלט. הוא כתוב מעולה, אבל למרות שהוא נכתב מזמן, אני לא יכולה שלא לקרוא אותו בפרספקטיבה של מי שאני, היום. הספר קשה לקריאה לא רק בגלל קפיצות בזמן ובין המציאות לחלום, אלא גם בגלל יחסו האלים והמיזוגני של הכותב כלפי נשים. ממליצה שלא לקרוא אותו 🙁

המלצה על ספר עיצוב:

לא בדיוק ספר עיצוב שגרתי, אבל : The Language of Bugs מאוד מעניין. זה ספר שכתוב כולו באמצעות עקבות שהותירו אחריהם חרקים בעלים, מהם פיתח האמן את השפה בה הוא כתוב. הספר עצמו יפהפה, ומלווה בחוברת המסבירה את התהליך.
המלצה על אתר השראה מדליק שאנחנו לא מכירים (כתובת והסבר קצר)

מהו הפונט העברי האולטימטיבי שלך? ומהו הפונט הלועזי?

עברי: ״הדסה״. לועזי: ״Caecilia״

המלצה מוזיקלית:

Neutral Milk Hotel - In the Aeroplane over the Sea
זה לא פלייליסט, אלא אלבום מלא. זה כנראה האלבום שהכי השפיע עלי, גם באופן כללי וגם נתן לי הרבה השראה יצירתית. ״ניוטראל מילק הוטל״ היתה להקת אינדי אמריקאית בשנות ה-90 והיתה פרויקט של אמן בשם ג'ף מנגום. האלבום מושפע מהספר 'יומנה של אנה פרנק' והשירים הם סוג של דו־שיח בין ג'ף לאנה, מחשבות, חלומות והזיות שקשורות בה. הלהקה התפרקה עם העלמותו של מנגום אך התאחדה לזמן קצר לפני מספר שנים ונסעתי במיוחד לברצלונה כדי לראות אותם. זאת היתה אחת החוויות המרגשות והעוצמתיות שחוויתי.

ולסיום:
כתבי את המילה הבאה בכתב היד שלך: ״סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס״:


עוד טאלנטים...