הכירו את אלה שדה, מעצבת בוגרת ״מנשר לאמנות״ וילידת 1989, המתמחה בטיפוגרפיה, עיצוב לוגואים, ומושן. במקור היא מירושלים, ועכשיו עושה חיים בשכונת התקווה שקרובה ל״מנשר״. לפני כחודש זכתה ביחד עם יעל מולכו בפרס אאא לקידום ולעידוד יצירה בתחום הטיפוגרפיה לשנת 2018, על פרויקט הגמר שלהן ״סטודיו לינגואה פרנקה״, שעסק בלטרינג. היא מאוד אוהבת ורסטיליות והומור בעיצוב, ולעסוק בטקסט ושפה. כשהיא לא עובדת, היא שוחה בקאנטרי בבית בארבור ונהנית עם חברים טובים על בירה קרה.

מה משך אותך לתחום?

נראה שזה שילוב של המון דברים. זו במה להציג דברים, להביא עמדה, או סתם להצחיק. כשזה הגיע ביחד עם תרבות חזותית - זה היה פרפקט עבורי.

תמיד הייתי בציור, גם אבי מצייר. בגלל שאני מנגנת ולמדתי מוזיקה, היתה לי התלבטות אם ללמוד תקשורת חזותית או מוזיקה, והעדפתי להשאיר את המוזיקה כתחביב. המוזיקה כן עוזרת לי בלימודים מבחינת התהליך. למשל כשאני עובדת על עיצוב מושן.

מה גורם לך ליצור?

תשוקה. אני אוהבת כל יום לעשות משהו גם אם זה לא ללקוח אלא לעצמי. לפעמים זה יותר מדי. לפעמים באים רעיונות בלילה, ובבוקר אני מנסה להגשים אותם. אני ממש חנונית ואוהבת לקרוא הרבה, ואחד מהספרים המשפיעים עלי היה ספר על פאול קור שהיה צייר, מעצב גרפי, סופר ילדים ומאייר ישראלי שאייר בין השאר את ״כספיון״. אמנם איור זה לא הצד החזק שלי, אבל העבודות שלו נתנו לי השראה גדולה והרגשה שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה.

איזה מעצב/ת השפיע/ה עליך יותר מכל?

מיכל סהר. אני לא מכירה אותה כל כך באופן אישי (נפגשנו כשהיא נתנה לי ביקורת אחת להגשה בלימודים), אבל אני מאוד אוהבת לראות שיש נשים שעוסקות בתחום הזה שנחשב גברי. ההישגים שלה נותנים לי משהו לשאוף אליו. אני אוהבת את העשייה והגופנים שלה, ואני אוהבת לראות את הפרשנות השונה שלה ושל יאנק לפונט הדסה (במקור של הנרי פרידלנדר). היא נותנת לי השראה ושוברת את תקרת הזכוכית.

רגע, בוא נחזור אחורה. טיול של אחרי צבא עשית?

בטח. בדרום אמריקה כמו רובנו. הייתי ב״שביל החומוס״ (זה המסלול של הישראלים שעובר דרך ארגנטינה, ברזיל, צ׳ילה, ופרו), ולפני שנה הייתי בגיחה קצרה של חודשיים לדרום הודו, גואה, וקוצ׳ין בזמן חופשה מהלימודים. הייתי בהלם מהודו שבה אפשר לעשות הכל ידני - אותיות, הדפסים על חנויות, פרסומות, ואפילו שלט של קוקה קולה  - הכל נעשה באופן ידני ומקבל ניחוח הודי. זה השפיע על פרויקט הגמר שלי, כי עסקנו בעניין המזרח ומערב: האותיות בהודו הן בעלות צורה מסוימת, שונה מהאותיות הערביות בפקיסטן, אבל השפה נשמעת דומה ואפילו קצת פרסית.

את האמת, לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?

זה סיפור קצת שונה. לאחר שנת שירות אחרי גרעין נח״ל, התחלתי ללמוד ב״סמינר הקיבוצים״, והייתי ברבאק של חינוך. אז לקחתי מסלול של עיצוב וחינוך למשך שנה. המסלול רוצה לכלול את כל העיצוב - גם גרפי, גם תעשייתי, וגם אופנה - גם לדעת איך לעצב פוסטר, גם לדעת איך לבנות קופסא, וגם לדעת איך לתפור שמלה. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה יותר גרפי ופחות חינוך, שהעיצוב הגרפי מדבר אלי כי אני אוהבת מילים, טקסט וסאבטקסט. מרצה לפוטושופ ב״סמינר הקיבוצים״ הציעה לי לבדוק את מנשר. התקבלתי, והרגשתי שמצאתי את ביתי וייעודי.

מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?

זו קלישאה - אבל פרויקט הגמר שלי ושל יעל מולכו - ״סטודיו לינגואה פרנקה״ — סטודיו ללטר־מייקינג ועיצוב אותיות המאוגדים בקולקציות. כל קולקציה כוללת אגד אותיות בעלות קונספט משותף וכן אסתטיקה המסוגננת בהתאמה ובמתן פרשנות צורנית לרעיון המחבר. הרצון להקמת הסטודיו נולד מתוך מחקר מעמיק, ופרספקטיבה על תחום העיצוב הטיפוגרפי. פעילות הסטודיו מגיעה מתוך כוונה לעצב מחדש על מנת להרחיב ולבחון את גבולות המדיום, לאו דווקא מתוך כוונה לספק פתרון לבעיה כלשהי. אנו רואות באות, כיישות אוטונומית משל עצמה, שיכולה להביע וללמד רבות על תופעה תרבותית מסויימת. נדבך נוסף בפרויקט הוא ניסיון של בחינה מחודשת בקשר בין צורך וצורה.

זו פעם ראשונה שהלכנו ככה רחוק. אני מרגישה שבאמת עשינו מה שבא לנו, בלי יותר מדי להתחשב בבריף קיים. זו היתה אולי ההזדמנות האחרונה לעשות משהו כזה, אז המצאנו בריף מטורלל ומשוגע. היה לנו חזון והגשמנו אותו.

פרויקט הגמר שלי ושל יעל מולכו בהנחיית גלעד פריד. התחלנו בכתיבת מניפסט, ואז עיצבנו קולקציות אקספרימנטליות לאותיות - אני עיצבתי שתי קולקציות (שעליהן אספר כאן), ויעל עיצבה שתיים באנגלית. קולקציית ״האיום האיראני״ נוצרה מאותיות בפרסית במשפט שפירושו ״הכל יהיה בסדר״. ההשראה באה כמובן מיחסי ישראל ואיראן, וגם מפופ ומשחקים יפניים. הצבעים נבחרו בהשראת משחק המחשב האגדי ״הנסיך הפרסי״. הדמות שמלווה את האותיות היא הזמרת הפרסית אידה. השתמשתי בקליפ שלה והוספתי סטריפ עם האותיות שעיצבתי. בתערוכה יצרתי מיצג אותיות עם 40 קלסרים ממותגים עם דמותה (קצת בהשראת ביבי). בקולקציית ״מַרְאָה מקרא״ יצרתי ליגטורות עבריות של מילים בלשון נקבה - ״את״, ״בך״, ו״לך״, המבוססות על כתבים של יהדות ארצות ערב וספרד. השימוש בלשון נקבה מתייחס להדרת הנשים ממסורת כתיבת הסת״ם. הקולקציה מוקרנת ומונפשת על מסכים. ההשראה מגיעה מהספר ״מראה מקרא״ ומספרי קבלה, שבהם ככל שהאות מקושטת יותר, כך היא קדושה יותר. הסמלים נוצרו בהשראת סמלים בספרי קודש כמו אריות, איילים, צמחים, ושימוש בזהב.

אנחנו נציג עוד תמונות מפרויקט הגמר ביום חמישי.

איזה מרצה השפיע/ה עליך במיוחד?

דקל מימון שלימד אותי שנה בשנה ב׳ את הקורס ״יסודות הטיפוגרפיה״ ובשנה ג׳ את הקורס ״טיפוגרפיה מחקרית״. אני ממש מעריכה את איך שהוא מלמד ומעצב. השילוב של שניהם לימד אותי ונתן לי המון השראה. הוא לימד אותי על גריד בעיצוב הגרפי, דבר שלא ידעתי עליו לפני כן, ואולי עדיין לא יודעת עד הסוף: איך לוקחים רעיונות מבולגנים, ומצליחים לארגן אותם לתוך פורמט, ונשארים בחיים.

דקל לימד אותי גם את הצד הנסיוני והפחות מסחרי ופונקציונלי של הטיפוגרפיה. הצד הזה מאפשר לנו לשאול שאלות, ולבחון את גבולות המדיום לשם החקר. למדתי מחקר הבלשנות שלשפה יש סימנים ומסומנים שהם יותר ממה שאנחנו קוראים ומצליחים להבין מן האות. בדרך כלל האות ב׳ מוכרת לנו כי היא באה אחרי א׳ ולפני ג׳. כשאנחנו עוסקים בטיפוגרפיה נסיונית, אנחנו מקבלים סימן גרפי, שאם ננתק אותו מההמשמעות הפונקציונלית שלו (קריאה), נוכל לקרוא ממנו ערכים אחרים שהוא משדר; הצורה של האות יכולה לספר לנו על הסגנון והזמן שממנו באה.

מה אתה עושה כשאין לך מוזה?

שומעת מוזיקה. אני אוהבת לשמוע המון - בעיקר אלקטרוני, מוזיקת עולם, וג׳ז, מוזיקה תורכית, דרום אמריקאית, ומצרית.

אתה מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?

בהחלט אוהבת בצוות. אבל יש פעמים ויש פעמים. כאמור, את פרויקט הגמר עשיתי עם יעל מולכו. למדנו שחלומות קל יותר להגשים בשניים מאשר לבד. עבודה בזוג מאפשרת יכולות גבוהות של הפקה, ומאפשרת זוויות ראיה אחרות. זה כן יכול להיות חופר או מציק, אבל התוצאה יכולה להיות יותר טובה.

אם לא היית מעצבת מה היית?

מלחינה פסקולים לסרטים. או אמנית ״פולי״, שאחראית על יצירת הצלילים השונים הדרושים לסרטי קולנוע.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

הייתי רוצה ללמוד עוד משהו - קורסים או תואר. הייתי רוצה להקים סטודיו עם יעל, ושנמשיך את החלום מפרויקט הגמר שלנו.

ספר פרוזה/עיון אחרון שקראת.

״ביקורת ואמת״ של רולאן בארת. מאוד אוהבת ועזר לי מאוד בפרויקט הגמר. זה התחיל מקורסים שלמדתי במנשר על תרבות עכשווית, וככה נחשפתי אל הכתבים שלו. קראתי כמה מהם, וזה האחרון שבהם. בארת כותב על צורות כתיבת הביקורת הספרותית והאמנותית: על חשיבותן של השפה ושל הביקורת המילולית של ימינו שהיא עוד נדבך ליצירה כלשהי.

רוצה להמליץ על ספר עיצוב?

לא יודעת אם זה נחשב ספר עיצוב, אבל זו כן מתנה לכולנו. זה ספר שהורדתי מ״הלשכה לטיפוגרפיה עברית״ שנקרא ״מַרְאֶה מִקְרָא״, והוא עוסק בעיצוב ספרי תנ״ך. קראתי אותו ועיצבתי בהשראתו קולקציה שנקראת ״מַרְאָה מקרא״ לפרויקט הגמר. הספר הזה הוא סוג של אינדיזיין של פעם. מה שאמרתי מקודם על האות שמשדרת סגנון וזמן, הרגיש לי מאוד נכון גם במקרה של הספר הזה.

אתר השראה מדליק שאנחנו לא מכירים

גוצ׳י גיפט 2017. זה מיניסייט שמוביל לדף הקניות של גוצ׳י. זהו קמפיין של המותג מ2017, ועל האיורים והעיצוב אחראי המאייר איגנסי מונריל. מה שאהבתי באתר (חוץ מהאיורים ההורסים) הוא את חווית המשתמש: כל מיני מחוות קטנות שעובר המשתמש. הגלילה לכשעצמה היא חוויה, ומדי פעם קורה משהו מפתיע. וגם הארט־דיירקשן והדימויים מאוד מרעננים בעיניי.

יש לך המלצה לאיזה פלייליסט או לשיר ספציפי?

״בלו מאנדיי״ של להקת ניו אורדר ששוחרר ב1983. ז׳אנר של סינת׳פופ אלטרנטיבי עם אהבה למשחקי מידי. בשנה האחרונה יוצא לי לשמוע אותו מלאאאא כי התמימות של המוזיקה האלקטרונית של תחילת האייטיז עושה לי מצברוח טוב וחם בלב.

באיזה פונט את רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

אהרוני של טוביה אהרוני. אם הייתי פונט הייתי אהרוני.

מה שם החיבה שלך?

״פורזצק״ (כמו הפורזצ של הספרים).

יש לך הרגל מגונה?

אני אוהבת שוקולד באמצע הלילה. כל הבנות אוהבות. כל העולם.

כשאף אחד לא רואה, אני אוהבת בינג׳ים של טלנובלות דרום קוראניות. אני לא זוכרת את השמות של הטלנובלות כי זה בקוריאנית, אבל אפשר לראות אותן בנטפליקס. ההגזמה המוגזמת! זה אחד הכיפים. תמיד למישהו נכרת הראש באמצע היום, או מישהו שנדרס בלי קשר.

קיצור מקלדת אהוב

alt+⌘+C

שינה לי את החיים: מקטין תיבת טקסט באינדיזיין.

מהי משמעות החיים?

לצחוק וליהנות.