השאלון עם גילעד בר

הכירו את גילעד בר, מעצב בוגר שנקר, יליד 1990, העוסק באיור, מיתוג, טיפוגרפיה, ולטרינג. כיום הוא מתגורר בראשון לציון (בת־ימי לשעבר - יפואי לעתיד). ההשפעות שלו מגיעות מהתרבות הפרסית ומהתרבויות המקומיות במזרח התיכון, מה שהוליד כמה פרויקטים מסחריים ולימודיים כמו עיצוב האלבום לזמרת S H I R A N, ופרויקט הגמר שלו "Iranian Fantazi". הוא עובד מתוך אינטואיציה ורגש, והדגש שלו כיוצר הוא על אסתטיקה.

בזמנו הפנוי כנראה תמצאו אותו בבית קפה במתחם נגה ביפו או בכלל בתל־אביב, עובד ושומע מוזיקה אקזוטית שחיפש במיוחד.

היי. מה שלומך? איפה אנחנו תופסים אותך השבוע?

במקום הכי טוב, בבית קפה. מקום חדש לי שנקרא Eats Cafeteria שנמצא בשדרות בן גוריון-ריינס. אווירה טובה. כרגע נמצא בתקופה של פרילאנס.

על איזה פרויקט מעניין עבדת לאחרונה?

העיצוב של האלבום (תקליט) לזמרת S H I R A N (תמונות מצורפות בהמשך הכתבה).

מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?

בעצם קרו 2 דברים, אבל אפשר לקשר אותם לדבר אחד. הראשון הוא כשהקמתי את התערוכה הראשונה שלי ב״כולי עלמא״ שבה הצגתי את הפרויקט IRANZ (שיופיע בפונטיגרם השבוע). שם גיליתי את היכולות שלי לארגן ולקחת החלטות שקשורות בהפקת אירוע שכזה בעצמי. השני הוא כשלירז צ׳רכי קפצה לבקר ולפרגן בתערוכה. זה היה רגע השיא.

מה גורם לך להתרגש ולרצות לעצב וליצור?

מצד אחד זה המקום הזה שצריך לעשות כל הזמן דברים: זו תחושה של "אם אני לא אעשה, אני אתנוון, כמו בשריר". במקביל זה גם הרצון לעשות משהו אחר או חדש כי נמאס לי ממה שכבר עשיתי. אבל יותר מכל זה הרצון לחשוף משהו שעשיתי ויצרתי לעולם, ושאנשים יעבירו וישתפו באינטרנט - כלומר התגובה של הקהל לעבודה שלי.

יש לך איזה "אני מאמין"?

אני נורא מאמין בלקחת החלטות מתוך אינטואיציה, ולעבוד מתוך הרגש. לרוב, הנטיות שלי הולכות למקומות שמדברים על ״מה יותר יפה״. אני מחשיב את עצמי כאדם מאוד פורמליסט. קשה לי מאוד עם גיבוש רעיונות מפוצצים, אך גם איתם אני מתמודד כשצריך. אף פעם לא החשבתי את עצמי כמאייר, אבל אני חושב שלאחרונה אני אוהב לעשות את זה יותר ויותר, ואין ספק שזה כוח שחייב להיות בארגז הכלים של כל מעצב. ״חונכתי״ במהלך השנים בשנקר, שההפרדה של מעצב ומאייר היא שגויה ביסוד שלה, וזו תובנה שנשארת איתי תמיד.

מה אתה עושה כשאין לך מוזה?

אני נוקט בעמדה שלא צריך להלחץ מהתקף של מחסום ביצירתיות. אני כן מעדיף לתת לעצמי ולתהליך לקחת זמן ולא להתרגש. זה מצב טבעי שצריך לדעת לקבל ולחיות איתו. הכוח לקבל את המצב הזה וליצור בתוכו, הוא שנותן את הכוח להמשיך.

 

הזמרת והפרסונה S H I R A N היא הלקוחה הראשונה שלי מחוץ ללימודים בתור פרילאנס. העבודה כללה גיבוש ויצירת שפה חזותית ייחודית, ויצירת אלבום ותקליט שיגדירו את שירן ואת המוזיקה שלה. השיחה בינינו התחילה בשעה מאוחרת בלילה, בטלפון. מאז התהליך התחיל כשהיינו צריכים להכין פוסטר להופעה בפסאז׳. השיח שנוצר בינינו הוא כזה שכל מעצב יכול לחלום עליו, בגלל החופש העיצובי שניתן לי. תהליך עיצוב האלבום היה השיא. השאלה הכי חשובה שעלתה היא עד כמה אנחנו משתמשים בחומרים קיימים ואיפה אנחנו יכולים לחדש, מכיוון ובמהלך השנה הצטברו המון חומרי גלם. בתור מעצב בתחילת הדרך, זו הגשמת חלום לעבוד עם אמנים ובעיקר מוזיקאים כמו שירן. בין החומרים שעיצבתי: אלבום לתקליט, חולצות ופוסטרים.

אתה מעדיף לעבוד לבד או בצוות?

בשנים הראשונות בתואר, הייתי מאוד סוליסט. אני סוליסט גם כיום, אבל פחות. בשנים האחרונות אני יותר פתוח לעבודה עם אנשים, אבל בלי להגזים - מקסימום עוד אדם אחד שאני ממש אוהב ומתחבר אליו.

מה אתה עושה בשביל הכיף? יש לך תחביבים?

אני אוהב לחפש מוזיקה אקזוטית ומוזיקת אינדי, כזו שאף אחד לא מכיר, וללכת רחוק מהמיינסטרים. מעניין אותי איך אפשר לקחת משהו שלא קיבל מספיק קהל בשעתו, ולהביא את זה לתקופה שלנו עם טוויסט. לאחרונה גיליתי/מצאתי לייבל תקליטים בארץ שנקרא Dead Sea Recordings, שהקימה קורנליה ביניצ'וויץ', אספנית ודיג'יי שחיה בפולין ובארץ, וחוקרת מוזיקה מזרח תיכונית ובעיקר מוזיקה נשית מטורקיה. שווה להקשיב למיקסטייפ.

חוץ מהמוזיקה, אני אוהב מאוד שני דברים: אני אוהב את "לאקי", הפינצ׳רית שלי. היא די מבוגרת (כבר בת 17 עם הרבה שיער לבן). בלי קשר, יש לי סיפור עם יפו - אני עדיין לא גר שם, אבל ממש אוהב להסתובב בעיר הזו.

ומה עם איזה הרגל מגונה? יש?

יש איזה עניין לשחק בזקן שלי - איזה פֶטִישׁ שגורם לי לשחק בו.

יצא לך לטייל בחו״ל?

עדיין לא. בדיוק מתכנן טיסה לאיסטנבול.

מה משך אותך לתחום? איך נכנסת לזה?

כשלמדתי בתיכון ידעתי שאני לא שייך למקצועות הריאליים, תמיד היה לי חיבור לשיעורי האמנות, וגם למדתי אדריכלות במגמה בתיכון. לא ידעתי מה זה תקשורת חזותית. כשהשתחררתי מהצבא חשבתי ללמוד אדריכלות, אבל אחרי שלמדתי קצת על המציאות של המקצוע, הבנתי מהר מאוד שזה לא מה שאני רוצה. לא ידעתי מה אעשה עם עצמי, מה שגרם לי לתסכול. יום אחד דיברתי עם חברה ושנינו חשבנו שתקש״ח זה פשוט פוטושופ. היה לי משהו נגד פוטושופ והתעסקתי עם זה לא מעט, אבל היא אמרה לי "לך תנסה מה אכפת לך". אז השתתפתי במבחני הקבלה רק בשנקר, וכשהתקבלתי, הבנתי שיש כאן משהו.

איזה מרצה השפיע/ה עליך במיוחד? באיזה אופן?

יואב גתי היה המנחה שלי בקורס מיתוג בשנה ג׳. לא הכרתי אותו לפני כן. יש בו ידע לא רק ממקום של עיצוב, אלא גם על ניהול הקריאייטיב. בסוף שנה ג׳, עשיתי התמחות אצלו בקיץ. למדתי על התנהלות מול הלקוח, על זה שתמיד צריך לחשוב מה אומרים ללקוח, ואיך לעשות סלקציה לפני שמעלים עבודות לפרזנטציה.

במה היית עוסק אם לא היית מעצב?

שאלה קשה. אני לא מצליח לדמיין מצב כזה, עיצוב זה דרך חיים, נשמע קצת כמו קיטש אבל זה פשוט ככה. אבל אם אני ממש חייב לענות, אז אולי הייתי נגן ע'וד, או מפיק מוזיקלי.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

השאיפה הכי גדולה שלי מאז שהתחלתי ללמוד, היא כמובן להקים מקום משל עצמי ביפו (העיר שאני כל כך אוהב). זה יהיה מקום שבו אלמד דרך עשייה, אכיר כל יום אנשים חדשים, מקום שאוכל להחליט איזה עבודות לקחת, ואעשה באמת את הדברים מתוך אהבה גדולה למקצוע.

יש לך איזה חיבור מיוחד לאיראן בעבודות שלך. אתה יכול לספר עליו?

למשפחה שלי יש צד פרסי, אבל בניגוד למה שמצופה, אין נוכחות מובהקת לתרבות הפרסית בבית. רק כשהייתי בצבא התחלתי לענוד שרשרת שנתנה לי סבתי. זו שרשרת עם סמל האימפריה האיראנית לפני המהפכה: זהו סמל שנקרא בפרסית ״שיר אוחורשיד״, ויש בו אריה שמחזיק חרב ביד ומאחוריו שמש.

בשנה ג׳ בשנקר למדתי בקורס שנקרא "עיצוב חברה ותרבות" בהנחיית רוני אדרי, ושם, תוך כדי תהליך העבודה, נתבקשנו לדבר על נושא שמעניין אותנו דרך עיצוב. בהתחלה רציתי לדבר על מזרחים וערבים במדינה, אבל תוך כדי העבודה הבנתי שזה לא הסיפור שלי, אז הגעתי לשורשים שלי שזה איראן ופרס, ושם הרגשתי בטוח יותר בתור מעצב. איראן נחשבת לארץ השירה, ותוך כדי הפרויקט נחשפתי לפרוע פרח׳זאד, משוררת ובמאית פמיניסטית וחתרנית שחיה שם בשנות ה40. מתוך זה צמח הפרויקט "IRANZ" (שיופיע בפונטיגרם בהמשך השבוע) שמחבר שירים איראניים כבדים בטוויסט יותר עכשווי, ובכך מנגיש את השירים לקהל יותר עכשווי. הפרויקט במהותו מנסה לתת לצופים טעימה מהשפה הפרסית, ואולי ללמד אותם כמה מילים.

המלצה על ספר פרוזה/עיון אחרון שקראת

״מגרש השדים״ מאת וויליאם פ. בלאטי. הסיפור מוכר בזכות הסרט. היה לי פחד נורא מהסרט, ולא רציתי לראות אותו עד גיל מאוחר. הסקרנות הובילה אותי, ויום אחד החלטתי לראות את הסרט, שלא היה מפחיד כמו שחשבתי שיהיה, ושנראה לי יותר דרמה מאשר סרט אימה. הנושא של גירוש שדים מאוד העסיק אותי גם בלימודים. ומשם הבנתי שהסרט מבוסס על ספר. ניסיתי להשיג את הספר דרך "סיפור חוזר" (חנות אונליין למכירת ספרים יד שניה ב20 ש"ח), אבל זה לא היה קל. בהמשך לכך, יש לי עניין בדיבוק המופיע גם בנצרות וגם ביהדות, ועסקתי בקונספט הזה בשנה ג׳, בפרויקט ״הדיבוק בין שני העולמות״.

בנוסף, אני רוצה לספר על כל 15 כרכי ״אלף לילה ולילה״ הישנים שמצאתי במדף לאחר שספריית שנקר זרקו אותם. הכריכות מעוצבות בסגנון ישן עם קליגרפיה ועיטורים, והסיפורים מאוד אקזוטיים ומספרים על קסמים, הרפתקאות, וג'ינים.

לפני שנסיים, מה הבאת לנו לשמוע?

בעקבות הפרויקט IRANZ החלטתי ליצור את את הפלייליסט הזה, שדרכו אפשר להיחשף למוזיקה שנתנה לי השראה, הדליקה אותי, וריגשה באותה תקופה ועד היום. הפלייליסט כולל הרבה מוזיקה מטהרן של שנות ה־70, כולל אחד הזמרים האהובים עליי - Kourosh Yaghmaei עד לראפ ופופ עכשוויים מאיראן.

 

 


עוד טאלנטים...