השאלון עם מאי רזניק

הכירו את מאי, מעצבת בוגרת שנקר, ילידת 1990 מהרצליה, המתמחה בעיקר בפרינט, טיפוגרפיה, ובפורמטים מדופדפים. מגיל צעיר היא פורמת חוטים ומסדרת צבעים עבור אמה, מעצבת אופנה, וכך היא נמשכה לתוך העולם היצירתי. היא מאוד אוהבת לקרוא ספרים ולעבוד עם טקסטים. כיום היא מתגוררת בתל־אביב ועובדת בסטודיו ״רה-לבנט״. כשהיא לא עובדת, תמצאו אותה עושה פילאטיס או לוגמת יין טוב עם חברים לאור השקיעה. או במיטה, בבינג׳ מטורף של סדרות.

מה משך אותך לתחום?

תמיד נמשכתי לעיצוב ולאסתטיקה. אמי מעצבת אופנה, ומגיל קטן הייתי מסדרת לה טבלאות צבעים, פורמת חוטים, ומדגמנת לה בגדים. יש לי הערכה מאוד גדולה לתחום שלנו. זו דרך מאוד חשובה בעיני לבטא את עצמך.

תוך הטיול במזרח, הייתי רשומה לאוניברסיטת ת״א ללימודי פסיכולוגיה וכלכלה. עם כל הכבוד, כלכלה מאוד רחוקה ממני. פסיכולוגיה היא מאוד מעניינת, אבל אפשר לעסוק בה בדרכים אחרות. אז החלטתי שזה עדיין לא הזמן ללכת על זה, ושאני רוצה לבחון את עניין העיצוב. לא ידעתי איזה סוג של עיצוב, אבל הצורך ללכת ולבדוק בער בי. נרשמתי למכינה, ופתאום מצאתי אנשים שמדברים בשפה שאני מדברת, רק שהסביבה לא הבינה אותי עד עכשיו. הכל התחיל להתבהר, הקונספטים התחילו לקבל משמעות. מעולם לא ציירתי, והעיסוק ביצירתיות התגלם רק ברגעים עם אמי. הגילוי של היצירתיות שלי ריגש אותי. אני זוכרת שהלכתי לחנות ספרים ושאלתי את עצמי למה אני מרימה ספר מסוים ולא את האחרים? התחלתי להבין את הכח המטורף שיש לעטיפה, לטקסט, ולדימוי שבעטיפה שבספר, ואת ההשפעה על הצרכן. רציתי לדעת איך עושים את זה.

דיברת על טיול שעשית במזרח.

הייתי שמונה חודשים במזרח לבד בנפאל הודו סין לאוס וקמבודיה ותאילנד. החוויה היתה מאוד מעצימה. גיליתי את השקט והאי־שקט שלי בתוך השקט, גיליתי נופים שמעולם לא ראיתי בשום מקום. זה הרגיש לי קצת כמו בחלל. גיליתי מאכלים, אנשים מרתקים, ותרבויות שונות עם היסטוריה עתיקה. לפני שנסעתי עשיתי קורס צילום, אז לקחתי לשם מצלמה (מיי פרשס) וצילמתי המון תמונות.

מה גורם לך ליצור?

זה משתנה. אני יכולה לראות איזה מבנה מעניין. מבחינתי יצירה יכולה להיות קטנה כמו פוסט באינסטגרם. אז זה איזה מבנה שאני רואה, או טקסט שאני קוראת, או איזה צבע או טכניקה שבא לי לנסות. אני מאוד מושפעת מתכנים כמו טקסטים, ונהנית להגיב, לעשות איזו פרשנות משלי.

אני מרגישה שהיום התקשורת החזותית הפכה להיות בולטת ומרכזית. מעבר לצורך לאפיין את עצמנו וליצור מיתוג ייחודי, כל אחד מאיתנו מתקשר את עצמו במראה שלו, בתנועות הידיים ובהתנהגות, וגם במותגים שאנו בוחרים בהם. אנחנו חיים ונושמים את העולם הזה שמקיף אותנו. השילוב בין תחומים הוא חשוב לי. עוד בלימודים הייתי מנסה להתעסק לא רק בעיצוב הגרפי, אלא גם במרחב שבהם נמצאים המוצגים. הבנתי שהצבה של אלמנטים במרחב יכולה לשנות את האופן שבו אנו תופסים אותם ומתרשמים מהם. אני אוהבת לחבר בין חומרים חדשים כך שנוצרת אמירה חדשה. המטרה היא כמובן לא להמציא את הגלגל - אלא לעשות יותר יפה, נכון, נגיש ומעניין.

איזה מעצב/ת השפיע/ה עליך יותר מכל?

לפני כשנה נסעתי עם חברה לשבוע העיצוב במילאנו, וכשנכנסו לחלל התצוגה של האדריכל והמעצב אוקי סאטו. התרשמתי בצורה שכבר הרבה זמן לא חוויתי. סטודיו ״ננדו״ נוסד ב-2002 על ידי סאטו, שידוע בסגנון העיצוב הנקי, המינימליסטי והמדויק שלו. ביקרתי בתערוכה שנקראה Invisible Outlines שביקשה לחקור טשטוש גבולות של אובייקטים במרחב. התרשמתי מהאסתטיקה והניקיון של העיצובים, מהעדינות של הקווים ושל משחקי האור והצל, שיצרו חלל תערוכה מרתק ומודרני. בהחלט היה שווה לחכות בתור הארוך.

את האמת, לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?

ניסיתי להתקבל לשנקר, בצלאל, וחולון. והתקבלתי לשנקר וחולון, והחלטתי ללכת לשנקר כי אמי למדה שם.

מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?

ההתמחות במוזיאון העיצוב חולון. כל עולם המוזיאונים, התערוכות ועיצוב החלל, עניין אותי הרבה שנים והתעצם כשהשתתפתי בתוכנית חילופי הסטודנטים בהמבורג, ונפעמתי מאיך שמעצבים שם חללי תערוכות וסביבה. כשנפתחה התערוכה ״זֶ׳ה טֵם, רונית אלקבץ״ במוזיאון בחולון, ביקרתי עם הורי בשיח גלריה בהשתתפות מיה דבש ואייל דה ליאו. בסוף התערוכה פשוט ניגשתי למיה ושאלתי אותה אם אני יכולה להתנדב במוזיאון. היא קיבלה אותי להתמחות במחלקה של אוצרות ועיצוב תערוכות. עד כה התפקיד שלי במוזיאון היה יותר קשור לפירוק התערוכה ולהתחלת ההקמה של התערוכה הנוכחית של סגמייסטר וולש. התופעה של מוזיאון העוסק בעיצוב באופן בלעדי היא מעניינת ושונה מאוד ממוזיאון אמנות. זה מתבטא בקהל היעד, בהנגשה של החומרים, ובאופן שבו יוצרים תערוכה.

איזה מרצה השפיע/ה עליך במיוחד?

הילה שאלתיאלי. בשנה ב׳ השתתפתי בקורס ״המעצב כיוצר דימוי״ בהנחייתה. היא ביקשה לבחור חפץ מתוך רשימה, ולייצר לו דימויים. לא הייתי מנוסה באימג׳־מייקינג והיה לי מחסום שהיא ממש עזרה לי להתגבר עליו כשאמרה לי ״מאי - פשוט תעבדי עם הידיים, פשוט תעשי פיזית. עזבי את המחשב״. אז ישבתי והכנתי עשרות מניפות מחומרים שונים וצילמתי אותם בכל מיני טכניקות ונקודות מבט. השיחה שלי איתה עזרה לי להשתחרר, לפתוח את עצמי, ולא לפחד לייצר בעצמי את התוכן.

פרופ׳ ולג׳וביק, המרצה שלי בהמבורג, היה מאוד חשוב בתהליך היצירה שלי. הוא היה מאוד נדיב כלפי הסטודנטים, וניסה לחלוק המון ידע. בנוסף, הוא גם הקפיד לא להשפיע ולכוון למה שהוא רוצה, אלא לתת את עצמו בשביל לעזור לסטודנטים לשפר את היצירה שלהם.

את הקטלוג ״קאטינג אדג׳״ עיצבתי כשהשתתפתי בתוכנית חילופי הסטודנטים ב״המבורג יוניברסיטי אוף אפלייד סיינס״. התחלתי במיתוג תערוכה דמיונית המציגה כלי ניתוח כירורגים משחר ההיסטוריה ועד ימינו. שם התערוכה מרמז גם על חיתוך וגם על קדמה. התערוכה פונה לקהל יעד לא מקצועי, ומנסה להנגיש את הנושא (המורבידי) לאנשים המתעניינים בעולם הזה ובאסתטיקה שלו. לכן כשעיצבתי את המיתוג, בחרתי להשתמש בשילובי צבעים לא שגרתיים, כמו ורוד, כחול, וצהוב זוהר. רציתי להראות תמונות של הכלי ושל האיבר בגוף אותו מנתחים עם הכלי, אבל לא רציתי להשתמש בתמונות מתוך ניתוחים. הפתרון שלי היה להשתמש באיורים אנטומיים ישנים שמצאתי במאגרי תמונות, ולצבוע אותם בצבעים המותגיים. עיקר העבודה היתה על הקטלוג. החלטתי לכרוך אותו בעטיפה של בד טול, שמזכיר תחבושת גזה. תפרתי את הכריכה בגסות כך שיראו את החוט. כל פרק מסביר על כלים מתחומים אחרים: מחטים, אזמלים, מלקחיים, כלי תפירה. ניסחתי את הכותרות כך שיהיו יותר מזמינות, ויקלו על הכניסה לתוך הטקסט האינפורמטיבי. בנוסף לקטלוג עיצבתי פוסטר המציג את כל מערך הכלים, כרטיס כניסה, מפה אנטומית של הגוף, וערכת מתנה שבה כל מיני כלי רפואה שקניתי בשוק.

מה את עושה כשאין לך מוזה?

זה קורה הרבה. אני חושבת שפעמים רבות אנחנו נתקעים באיזה לופ עם עצמנו, ואז צריך לעשות משהו ממש לא קשור כמו הליכה בים, ביקור במוזיאון, לקרוא משהו, לראות סרט, ואפילו לכבות את המוח עם סדרה מטופשת. אני מאוד אוהבת להוציא את הרעיונות שלי החוצה בדיבור עם אנשים אחרים, גם אם אני לא יודעת מה לומר. כמובן שצריך למצוא את האנשים המתאימים לשיחות כאלו.

את מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?

אני אוהבת את סיעור המוחין והפיצוח המשותף של הפתרון בחברה ליד אנשים ועם אנשים. זה תמיד טוב לשמוע דיעות שונות ולראות מנקודת מבט רעננה. אפילו הנסיון להסביר את מה שאתה עושה לבנאדם אחר, יכול לעזור לך לדייק את הרעיון.

אם לא היית מעצבת מה היית?

חוקרת. אולי חוקרת שפות. אני נמשכת לבלשנות. אולי הייתי אג׳יפטולוגית שחוקרת הירוגליפים מצריים.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

מותר לי לחלום. אני אשמח להיות אחראית (בשיתוף עם אחרים) על אוצרוּת ועיצוב חלל התערוכה של ה״מט גאלה״: זה אירוע שקורה כל שנה, ביום שני הראשון של חודש מאי. מוזיאון המטרופוליטן משיק ערב מטורף עם נושא ספציפי שאליו הוא מזמין את כל האושיות, והאורחים מתלבשים בהתאם לנושא.

איזה ספר פרוזה קראת לאחרונה?

״קרוב להפליא ורועש להחריד״ של ג׳ונתן ספרן פויר.

רוצה להמליץ על ספר עיצוב?

יש מגזין צילום שנקרא ״foam״ שיוצא פעם ברבעון, ומציג יצירות של צלמים - כל פעם בנושא אחר. הא מעוצב בצורה נפלאה לטעמי - מבחינת העימוד והעיצוב הגרפי. התוכן והראיונות עם הצלמים מאוד מעניינים. המגזין כרוך עם סוגי נייר שונים ומודפס וכרוך בטכניקות שונות.

ומה עם איזה אתר השראה מדליק שאנחנו לא מכירים?

אני ממליצה על האתר המעולה עם העבודות המעולות של סטודיו de-form.

מה הפלייליסט שלך?

אני אוהבת הרבה סגנונות של מוזיקה. זה משתנה בין דיסקו יפני למוזיקה פורטוגזית להיפ הופ ומוזיקה שחורה למוזיקה קלאסית לפאנק רוק משנות התשעים. אז בחרתי אחלה טראק שעושה מצברוח.

באיזה פונט את רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

ב״הדסה״ שעיצב הנרי פרידלנדר.

מה שם החיבה שלך?

מייקי.

יש לך הרגל מגונה?

לראות סדרות, והרבה. עכשיו אני רואה את ״שיימלס״ הבריטי באיחור של כמה שנים, ״האנטומיה של גריי״ ו״האוס״. ״סיפורה של שפחה״, ״ריק ומורטי״, ״שרלוק״, ״דה אנד אף דה פאקינג וורלד״. ראיתי סדרה שקוראים לה ״פֵּני דרדפול״, סדרה בכיכובה של אווה גרין שמצליחה לשזור כל כך הרבה סיפורים שונים, שהעיפו לי את המוח - מכשפות, שטן, ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד, דרקולה, פרנקנשטיין, ודוריאן גריי.

יש לך תחביבים?

כלבים! לפני כמה חודשים נפטר לואי, האור של חיי. כשהיינו ילדות, אני ואחותי היינו קוראות לבובות שלנו ״שפני וכלבי״, וככה הייתי קוראת ללואי, ״כלבי״. הוא היה מדהים ואני מתגעגעת אליו מאוד.
אני אוהבת לנקות ואני אוהבת שהבית נקי ומסודר - כשהראש מבולגן, עוזר לי מאוד לסדר את החדר.