הכירו את עלמה נאמן, מעצבת ילידת 1987 מחיפה, שסיימה את לימודיה בבצלאל לפני 3 שנים. היא מנסה להיות רב־תחומית, ועוסקת בעיצוב, מיתוג, איור, עיצוב לווב. היא עבדה במיתוג ב״פירמה״ ואז בעיצוב טמפלייטים ב״וויקס״. בעקבות רילוקיישן, עברו היא ובעלה ניקו לקופנהגן בדנמרק. מאז היא עובדת כפרילנסרית ונהנית מכל מה שהעיר הזו יכולה לתת.

מה משך אותך לתחום?

נראה לי שתחום התקשורת החזותית הוא גג להמון דברים שמאפשר לנסות, להתנסות בהם ולחקור אותם. התחום קשור לכל דבר שקשור לתקשורת ולאמירה שאתה רוצה להוציא מעצמך. קורה גם שהרבה מגלים שלא בא להם רק לתקשר באופן ברור ומיידי, ושהם רוצים לזלוג לעולם האמנות. הלימודים בבצלאל עוזרים לך להיות כן עם עצמך ולהתעסק בדברים שמעניינים אותך. אז זה מה שמשך אותי לתחום, אבל את רוב הדברים גיליתי תוך כדי. הגעתי לבצלאל בתור ילדה שאוהבת לצלם. מאז למדתי על עצמי הרבה. יש דברים שגיליתי רק אחרי הלימודים: כשעבדתי בוויקס נפתחו בפני עולמות הדיגיטל, התנועה, ה־rgb, והרספונסיביות.

מה גורם לך ליצור?

הרצון ליצור משהו שאני גאה בו. להיות חלק מהעולם הזה. אתה מוצף היום בדימויים יפהפיים באינסטגרם, והרצון שלי הוא תמיד ליצור. זה משהו בתוכי שכל הזמן רוצה לא לתת למוח להתנוון, ודורש ממני להישאר בכושר של יצירה, לנסות טכניקות חדשות.

איזה מעצב/ת השפיע/ה עליך יותר מכל?

אני יכולה להגיד שאני אוהבת את טיבור קלמן. הוא היה קצת פסיכי ויצר כל מיני קולאז׳ים וקלאשים בתצלומים ובארט דיירקשן שלו. הוא פתח דלת להעברת מסר פוליטי וחברתי חשוב. אני אוהבת את האסתטיקה שלו שהיא רוויה בצבע, ואת השימוש הרב שלו בצילום ובגזירות. בנוסף יש אמנית אמריקאית בשם טארין סימון, שאני תמיד דואגת לעקוב אחריה. בדיוק קניתי ספר יקר שלה, אז אני אזכור אותה לנצח. היא עוסקת בנושאים של חברה, וכל הפרופגנדה שלה מגיע מצילומים שקטים ונקיים. היא צילמה בנאסא, וצילמה דיוקנאות של אנשים חפים מפשע במקום שמייצג את האליבי שלהם. היא עושה שימוש באמנות לצורך אקטיביזם, ומצליחה להעלות נושאים ששכחו. אני מאוד אוהבת את האסתטיקה שלה.

טיול של אחרי צבא עשית?

כן, טיול שנמשך יותר מדי זמן. עבדתי בארה״ב בחלטורות של ישראלים, וחברה שכנעה אותי לנסוע לדרום אמריקה. לפני הטיסה בניו יורק היא החליטה שלא בא לה ונסעה לארץ. אני התקשרתי לאחי הגדול, שבדיוק היה בדרום אמריקה, וביקשתי שיקבל אותי ויארח אותי. טיילנו בטרמפים כחצי שנה בארגנטינה, קצת בברזיל, ואז המשכתי לטייל שם לבד. בתקופה ההיא גם הייתי רוקדת קפוארה, ולמדתי את זה שם. מאז המשכתי עוד כמה שנים לעבוד ולטייל בארה״ב.

לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?

ניגשתי ליום פתוח של בצלאל והבנתי שיש תכנית חילופי סטודנטים, וזה נתן לי חשק ללמוד ולנסוע לחו״ל באיזשהו שלב. לצערי הגעתי מאוד לא מוכנה לאחר טיול בארה״ב. לא היה לי תיק עבודות, וארגנתי אותו בשלושה ימים. עברתי את השלב הראשון, אבל לא את השלב השני. רק אז הבנתי קצת על התחום, כי לא היה לי מושג למה אני ניגשת. ואז טסתי לתקופה בחו״ל וחזרתי לארץ. הפעם עבדתי על תיק עבודות עם צייר בשם בעז נוי. אמנם אני מחיפה, אבל העדפתי לגשת למקומות אחרים, והפעם התקבלתי לאמנות בשנקר ולתקשורת חזותית בבצלאל, והחלטתי ללכת על בצלאל.

איך היו הלימודים?

שנתיים ראשונות לא הבנתי בכלל מה אני עושה, התעסקתי באיור. לא היה לי קשר שום קשר לאותיות וטיפוגרפיה, ולא הבנתי את הדיבור סביב העניין הזה. בשנה שלישית התעסקתי קצת במושן, והתחברתי קצת לטיפוגרפיה ואימג׳־מייקינג. בשנה האחרונה בבצלאל גם יצרתי פרויקט של ספר מאויר בהנחייתה של רותו מודן. רותו היתה מנחה מדהימה בקורס ״איור ספרי ילדים״, ואני חושבת שהיתה לנו כימיה טובה. בחרתי את ״35 במאי״ של אריך קסטנר, שזה בכלל ספר נוער, ולכן הייתי צריכה לפתח התמודדות שונה. אני ורותו הצלחנו לפתור את הבריף בצורה טובה, ואני שמחה לספר שהספר השתתף בתערוכת ספרים של בצלאל בגרמניה.

ואיך היה פרויקט הגמר?

בשנה האחרונה שהיתה הכי קצרה, הצלחתי לאסוף את עצמי ולייצר פרויקט גמר מכל מה שאני יודעת. בשנה ד׳ יש שלב שבו אתה שואל עצמך מה אתה? מאייר, טיפוגרף, מעצב, ממתג, מושן? בגלל שאני מנסה לעסוק בתחומים שונים, בחנתי את השאלה הזו בתחילת הפרויקט. כשסיימתי את הקורס של רותו חשבתי שאני מאיירת, ובפרויקט הגמר החלטתי על פאוזה מאיור. כלל האצבע שלי היה לא לעשות בפרויקט הזה משהו שאני לא אוהבת, לא נמשכת אליהם, או לא טובה בהם.

הבנתי שיש כל מיני דברים שאני יכולה לשלב בפרויקט כמו עיצוב, איור, טיפוגרפיה, ועיצוב בגדים. אספתי בגדים, פרמתי את התפרים ותפרתי אותם מחדש. על הבגדים הדפסתי איורים בהדפס רשת. הכנתי תכנית העבודה: בחודש הראשון אני אוספת טקסטים, השראות, ובגדים. בחודש שני אני תופרת, מצלמת, ומציירת. בחודשיים האחרונים אני אוספת את כל מה שיצרתי ומאגדת את היצירות לאיזה גוף אחד. התוצאה היתה מגזין ועוד מוצרים שהצגתי כמכלול בפרזנטציה הסופית.

מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?

נראה לי שלעבור לתקופה בקופנהגן בדנמרק. זה משהו שתמיד פיללתי לו, להיות במקום אחד בחו״ל לתקופה ארוכה. אני חושבת שהכל נכפה עלי נורא מהר כי היינו צריכים לעבור לפה נורא מהר כי ניקו בעלי קיבל רילוקיישן לפה. מצאתי את עצמי עובדת כפרילנסרית ודווקא אהבתי את זה. נכנסו לי פרויקטים מעניינים והחלטתי להמשיך עם זה במקביל לחצי משרה בחברת הייטק מקומית. עם הזמן למדתי המון בעצמי על ניהול זמנים, לקוחות, איך לא להתעצבן, ואיך לשים גבולות.

לחיות כאן זה ממש מדהים. קופנהגן קצת מזכירה ערים אחרות באירופה כמו ברלין או לונדון, אבל עם איזה טוויסט. יש וויב אחר שמגיע מהתפיסה הסוציאליסטית של הדנים. רמת המחיה גבוהה, אבל לא בשמיים. התושבים מטפחים סגנון חיים מאוד נכון ושיתופי, פתוח ומינימליסטי. הם מעדיפים להשקיע בהנאות היפות והפשוטות של החיים, כמו זמן עם המשפחה ובילוי עם חברים. הפארקים מלאים. החיים שלהם הדוניסטיים, אבל לא ברמה עיוורת, אלא באימוץ אמיתי של אהבת החיים וקידוש זמן הפנאי. הם כן מבינים את הצרכים של השוק המסחרי, המטבע והכלכלה שלהם חזקים מאוד. אבל באותה מידה הם לא מאוד קפיטליסטיים ומאוד עם הרגליים על הקרקע. אתה מגיע לעבודה בזמן, אבל אם אתה נשאר אחרי 4 בעבודה, מסתכלים עליך מוזר, כי הגיוני שתלך הביתה להיות עם המשפחה והחברים. עלות המחיה מאוד יקרה פה והמסים עומדים על 50%. אבל יש פה בטחון בתן וקח עם הראשויות - המיסים שאשלם יבואו בחזרה אלי, וידאגו לי בחינוך, בבריאות, בפנסיה וכו׳.

איזה מרצה השפיע/ה עליך במיוחד?

מיכל סהר. אני אוהבת לשמוע אותה מדברת. יש לה תשוקה. כשהיא עוסקת בעניין מסוים, היא כל כך בתוך העניין הזה. ממש מרשים לשמוע אותה מאוהבת בתחום, והיא שופכת המון ידע בנושא. היא מאוד יודעת לעזור לסטודנט למצוא את השפה האישית שלו, ולהעיף אותו לגבהים חדשים. היא בנאדם מדהים.

רותי קנטור - השתתפתי בקורס ״המדינה זה אני״ בהנחייתה. מטרת הקורס היא לתת שירות של עיצוב/מיתוג לעמותות ואני בחרתי לעבוד עם עמותה של טראנסג׳נדרים. אני חושבת שבעיקר למדתי ממנה שיש הרבה חיים מעבר לעיצוב המסחרי, אבל העיצוב יכול לעזור בכל כך הרבה תחומים בעולם. למדנו לצאת מהמסגרת של ״לעשות נכון ויפה״ על מנת לעזור לאנשים בעזרת הכלים שלנו, ויש לזה כח והשפעה על החיים של כולנו. הייתי רוצה לעשות את זה גם בהמשך.

מה את עושה כשאין לך מוזה?

יוצאת מהבית בלי לדעת לאן אני הולכת. פשוט קמה מהמחשב ויוצאת לרחוב. אני מקבלת המון השראה מעיצוב, שילוט, ואופנה רעה. רוב ההשראה שלי היום מגיעה מדברים מאוד אינסטנט. כמו שאמרתי, העיר מאוד מושכת, מעניינת, ומעוררת בתחומים כמו אופנה, צבעים, שילוט, טבע, באופן שבו אנשים מתלבשים, ופוסטרים מדהימים שתלויים ברחוב. יש גם חנות ספרים שאני אוהבת להגיע אליה כשאני אבודה, כי לפעמים רפרנס מהמחשב לא עוזר להעביר אותך תהליך מחשבתי, לעומת החוויה של להרגיש את הספר ביד או לראות את היצירה בעיניך בגלריה. אני יודעת שהגיע הזמן לחזור הביתה כשאני מלאה בהתרשמויות והשראה. זה הרגע שראיתי משהו שאני גם רוצה לנסות.

את מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?

גם וגם. כרגע אני בפרילאנס ומרגישה שיותר בא לי לעבוד עם אנשים. אבל אתה צריך פרטנר טוב. כשאתה בלימודים, ייתכן שתרצה לעבוד עם חבר, אבל זה לא אומר בהכרח שיש לכם כימיה טובה. לכן כדאי למצוא את השותף הנכון. כשיש לך פרטנר טוב, יש מקום לכל אחד, וביחד אתם יכולים ליצור דברים מדהימים.

אם לא היית מעצבת, אז מה היית?

יש הרבה אופציות. או שהיתי פותחת מסעדה קטנה (מזנון), ומבשלת בו אוכל יומיומי. החלום שלי הוא שניקו ואני נפתח בר. באיטליה יש משהו שנקרא ״אוסטריה״: זה באר מאוד פשוט שבדרך כלל מציע שני סוגי יין ושלוש מנות. זה המקום הלא מעוצב, המאוד בסיסי ושורשי, שמייצג את החיים הפשוטים. זה המקום שבו תמיד זרוק השיכור השכונתי.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

אני מקווה שאמשיך לפתח את השפה האישית שלי, ועושה רק דברים שמרגשים ומעניינים אותי. וממשיכה. אולי נמשיך לעוד מקומות שהם לא דנמרק ולא ישראל.

ספר פרוזה/עיון אחרון שקראת.

פול אוסטר - שגיונות ברוקלין. ספר מדהים שפשוט קורה בקנה מידה קטן מאוד בין כמה רחובות בברוקלין. איש זקן, בודד וערירי, אדם שלכאורה סיים את החיים, מגלה שהחיים נפתחים מחדש לכיוונים מאוד יפים. הוא מעתיק את מגוריו לברוקלין ובונה לעצמו משפחה קטנה מהדמויות שנמצאות שם. הסיפור מתחיל ולא זז לשום מקום, אבל יש בו דמויות כל כך נעימות ופשוטות, שהתאהבתי בו בטירוף.

רוצה להמליץ על ספר עיצוב?

יש את Sleek, מגזין ברלינאי עם גרסת פרינט מושלמת. הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, והמגזין מאוד משוחרר, חופשי, וקצת פרובוקטיבי. מבחינה עיצובית הוא מאוד טרנדי, ותמיד לוקח את העיצוב שלב אחד קדימה: המעצבים שלו מתנסים דווקא בכיעור באופנים שונים שמאוד מדברים אלי.

אתר השראה מדליק שאנחנו לא מכירים

דה רודינה, מעצבת צ׳כית שהיא גם אמנית, שנמצאת בהולנד ומציגה במוזיאונים. היא עושה הרבה עבודות שהן על התפר, ומפתחת כל מיני אסתטיקות חדשות ומאוד נועזות. היא משתמשת הרבה בטקסטיל, ועובדת בכל מיני חומרים, ונראה שהטיפוגרפיה שלה אף פעם לא מתאמצת.

מה הפלייליסט שלך?

זה פלייליסט שיצרתי במיוחד לכם עם גיטרות תופים וקלידים מכל העולם, ונראה לי שהוא כמעט דומה לכל תהליך יצירה שאני מכירה - מתחיל מלטף ונלהב, הולך ומתהרהר (לפעמים אפילו מתבאס), ואז עולה על איזה קצב ומתלהב שוב. בסוף נרגע ונגמר. יס.

באיזה פונט את רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

״הדסה קו בולד״ של מיכל סהר (במקור של הנרי פרידלנדר).

מה שם החיבה שלך?

עוּלי, עלמי.

יש לך תחביבים?

אני רוקדת. רקדתי הרבה שנים קלאסי ומודרני. עכשיו אני רוקדת במסיבות, אבל אני מהרוקדים הרציניים. אני אוהבת לרקוד כל מה שמגיע מהקשת האפריקאית-לטינית, כמו פאנק, דיסקו, היפהופ, קומביה, סמבה ומוזיקה ברזילאית. בנוסף, אני עושה תספורות לאנשים. זה משהו שממש התפרנסתי ממנו בלימודים. הייתי מספרת אנשים במרפסת הקטנה שלי ברחביה. אני יודעת שאני לא אוהבת לספר בנים ולספר קצוות (את אלה שאומרים ״אל תגעי הרבה אני רוצה רק קצוות״). אני אוהבת את המתמסרים. את עצמי אני לא מספרת מאז שהתבגרתי.

ומה עם איזה הרגל מגונה?

אני מכורה לאסטרולוגיה. אם אני מדברת עם מישהו מעל שעה - אנסה לנחש את המזל שלו. אני יכולה לנחש את שלך.אני לא בטוחה אבל אנחנו לא מכירים מספיק. אתה יכול להיות טלה - אתה סקרן ויש לך הרבה חן.

תודה...

זה לא טלה? לא. סרטן? לא. טוב אני לא יודעת. איזה מזל אתה?

דגים. זה עונה על ההגדרה?

אני לא יכולה לדעת. אנחנו לא מספיק מכירים. אבל אני יכולה להגיד שיש משהו סבלני, סקרני, יצירתי, וזורם במזל הזה.

אז נחזור לעניינים פחות שמיימיים - קיצור מקלדת אהוב?

זה קיצור שנוא: פורס קוויט במק שהייתי צריכה לעשות הרבה פעמים לאחרונה:

Option+⌘+Esc

מהי משמעות החיים?

נקסט.

עוד משהו שרצית להוסיף

לא

מה הגישה העיצובית שלך?

לא להעתיק.

כתבי בבקשה את המילה הבאה בכתב היד שלך: ״סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס״.

✱