הכירו את חן ליבמן, אנימטורית ומאיירת עצמאית, ילידת 1992 ובוגרת ויצו חיפה. היא שלחה סרט אנימציה שהופיע ב־17 פסטיבלים שונים בארץ ובעולם, והיא אפילו טסה להציג אותו בפסטיבלים בהאנובר שבגרמניה וקופנהגן שבדנמרק. היא נולדה לזוג עולים מאוקראינה שהתיישבו בנתניה. רגע לפני שהיא מתעופפת לטיול הגדול בהודו, הזמנו אותה לשאלון פונטימוני. היא מאמינה בעשיית עבודות מְתַקְשֵׁרות, שלוכדות את תשומת הלב, ומעדיפה להעביר מסרים בדרך הומוריסטית.

מה משך אותך לתחום?

הסיפור התחיל בגיל ההתבגרות כשהתחלתי ללכת למורה פרטי לציור. איש מדהים, שבגללו לדעתי נשאבתי לעולם הזה מלכתחילה. שמו ולדימיר שינקרבסקי, והוא עלה לארץ בשנות ה90 מאוקראינה. הוא למד הנדסה (כמו כל רוסי טוב), אסף מספיק כסף בכדי ללמוד אומנות, סיים את לימודי האומנות, ועזב את תחום ההנדסה. ולדימיר הוא אספן כפייתי של ספרי אמנות. היו לו יותר ספרי אומנות בבית מאשר באקדמיות. הוא לימד אותי ללכת לכל מקום עם סכין יפנית (ככה ביצעתי את הרצח הראשון שלי), בכדי שאוכל לחתוך מעיתונים דימויים מעניינים ולאגד הכל לקלסר. היו לו קלסרים לפי נושאים. חיות, תנוחות גוף, חפצים…וכו׳. הכל היה מעניין בעיניו והכל היה אפשרי. היתה לו תשוקה שלא ראיתי בחיי ופשוט נדבקתי.

מרשים. אז מה גורם לך ליצור?

כשאני במצב רוח טוב. כשטוב לי הכל נראה לי כמו הדבר הכי מעניין ומופרע ומרגש שראיתי.

איזה מעצב/ת השפיע/ה עלייך יותר מכל?

יש כל כך הרבה אומנים מדהימים שאני נתקלת בהם על בסיס יומי. אם צריך לבחור אז לורנזו מטוטי האגדי.

רגע, בואי נחזור אחורה. טיול של אחרי צבא עשית?

לא באמת. נסעתי עם חברי הטוב ללונדון לשבועיים. אבללללל אני נוסעת להודו הקיץ.

אוי הקנאה. את האמת, לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?

ניסיתי להתקבל לבצלאל, שנקר, ויצו, ואת השלב הראיון עברתי רק בויצו.

מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?

טסתי לפסטיבלי סרטים בעולם בזכות סרט הגמר שלי!

איזה מרצה השפיע/ה עלייך במיוחד?

את רוב המרצים שלי אהבתי והערכתי אבל השניים הבולטים ביותר הם ברק דרורי ושחר קובר. שניהם מקצוענים מלאי ידע עם רצון להפיץ אותו בהרבה תשוקה.

מה את עושה כשאין לך מוזה?

שאלה טריקית. בתיאוריה אני רוצה לומר ”אין מוזה, צריך להביא אותה בכוח“ בפועל, לפעמים עובד לי ולפעמים אני פשוט עושה יוגה במקום.

את מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?

תלוי מאוד בפרויקט. יש בי צדדים שהם קונטרול פריק ואני רוצה שהכל יהיה בדרך שלי. אבל עבודה בצוות מפרה יותר בעיניי ופותחת כיוונים חדשים שלא הייתי מגיעה אליהם לבד.

פריימים מתוך סרט הגמר שלי: "Arthropods", המתאר 18 סצנות קצרות של מפגשים בין חרקים ובין בני אדם. המפגשים מתחילים בצורה יומיומית, והופכים להזויים ומסויטים. הסרט עוסק בהתרחקות האדם מהטבע, ובהתניה התרבותית שלנו להירתע מחרקים. אני נוטה לפחוד מחרקים, אבל אני גם מוקסמת מהם. הסרט התקבל ל־14 פסטיבלי סרטים ואנימציה, ביניהם פסטיבל בהנובר ובקופנהגן, שאיפשרו לי לטוס ולהציג אותם בעצמי.

אם לא היית מעצבת, מה היית?

עשיתי על הנושא הזה בדיוק עבודה בלימודים. הכנתי חוברת של דברים שהייתי יכולה להיות עפ“י נושאים שבחרתי לעבודות אחרות בינהם היו: נהגת משאית, אינסטלטורית, רוצחת וכו׳. אך ברגעי משבר אני אומרת ”אני עוזבת הכל והולכת ללמוד קדרות בגליל“.

ספר פרוזה/עיון אחרון שקראת.

ספר מדהים ומומלץ שקראתי לאחרונה – עולם הסוף של אופיר טושה גפלה.

באיזה פונט את רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

מעדיפה להיות אפר מופץ באויר הפתוח.

יש לך שם חיבה?

כשגרתי בחיפה הרבה אנשים התחילו לקרוא לי ”חנה“.

ומה עם הרגל מגונה?

מדונה (זמרת).

מהי משמעות החיים?

שינה!