הכירו את דן שריד, נולד ב־1997 ברמת השרון ואת רוב שנות חייו מאז העביר בדרך כזאת או אחרת במודיעין. בימים אלה נמצא בישורת האחרונה של שנה ד׳ בלימודי תקשורת חזותית בבצלאל. הוא עוסק בעיקר בעיצוב טיפוגרפי, בעיצוב אותיות ובאיור והכי אוהב כשיש הזדמנות לשלב את כולם. בשאר הזמן מספר לנו דן שהוא משתדל לצייר, לקרוא ולנגן בפסנתר, אבל במקום כל אלה מוצא את עצמו בעיקר בוהה מול קטעי ארכיון של נוסטלגיה ישראלית — אובססיה חשוכת מרפא, לטענתו.

היי דן. מה שלומך? איפה אנחנו תופסים אותך השבוע?

אהלן, תודה רבה. אתם תופסים אותי בעיצומו של הסמסטר האחרון בהחלט ללימודים בבצלאל וכמו בשבועות האחרונים גם השבוע מרחף מעליי צמד המילים המאיים: ״פרויקט גמר״. הלוואי שאקרא את זה עוד כמה חודשים ואגיד לעצמי שהמאורע עבר בשלום.

אתה מעדיף לעבוד לבד או בצוות?

כפי שהיטיבה לנסח מירי פסקל: לבד על הגג שבתות וחגים, לייק א וירג׳ין.

על איזה פרויקט מעניין עבדת לאחרונה?

״עבדתי״ תהיה הגזמה, אבל לאחרונה הייתה לי הזכות לתרום תרומה צנועה וזעירה למדריך הריזוגרף העברי הראשון, שיזמו, כתבו, ערכו והפיקו אסף ארד (asafarad@) ואלון עמנואל (alonimanuel@) האדירים. התרגשתי מאוד לשמוע על עצם קיומו של הפרויקט החשוב הזה, ועוד יותר התרגשתי כשהציעו לי ליצור עבורו איור שמדגים שיטת עבודה מסוימת בריזו.

מה גורם לך להתרגש ולרצות לעצב וליצור?

השפה העברית היא מקור בלתי נדלה להשראה ולהתרגשות, ורק לאחרונה אני מבין יותר ויותר שבעצם כמעט כל תחומי העניין שלי סובבים סביבה — טיפוגרפיה, ספרות, תרבות — היסוד המשותף לכולם הוא השפה.

מתוך פרויקט של דן ללימודים בבצלאל אשר היה עליו לעצב ספר שיכלול אך ורק טיפוגרפיה (חוץ מאשר על הכריכה) ויהיה בנוי מטקסט ההגדה של פסח בשלמותו, שאליו ניתן להוסיף כל טקסט שעולה על דעתו של דן.

מה אתה עושה כשאין לך מוזה?

בדרך כלל מדפדף בספר מאויר שקרוב לליבי — ומנסה להגדיר לעצמי מה מרגש אותי בו — בציור, בטקסט ובמפגש ביניהם.

מה אתה עושה בשביל הכיף?

משתדל לצרוך תיאטרון לפחות פעם בחודש, לנגן בפסנתר, אבל בינינו — בעיקר מתיישב מול יוטיוב ורואה פרק ישן של פרפר נחמד או המומינים.

יש לך הרגל מגונה?

כפי שהסגרתי את עצמי הרגע, אני צרכן אובססיבי של תכני נוסטלגיה ישראלית. לרוב מאזורי שנות ה־80 וה־90 ולרוב כאלה שפונים לילדים. אני משתדל לתרץ לעצמי שזו בעצם דרך עקיפה לצוד השראות.

יצא לך לטייל בחו״ל?

פעמים ספורות, ובעיקר בילדות. כפי שהולך ומתברר — אני פרובינציאלי להחריד. אין לי ספק שזה בעוכרי, אבל בסופו של דבר כמעט כל העשייה שלי נטועה במקום הזה, בשפה שלו, באותיות שלו ובתרבות שלו — ובינתיים הם ממלאים אותי כל כך, שאני עוד לא חש צורך גדול להרחיק, על אף האתגר שיש בחיים וביצירה פה.

מה משך אותך לתחום?

כמעט בכל ריאיון שקראתי עם מעצב או מאייר, תשובתו לשאלה הזו הייתה: ״כל הילדים מציירים, אני פשוט לא הפסקתי״. אז כן, אני מאמץ את התשובה הזו. הדחף לצייר הוא משהו שאני לא מכיר את החיים בלעדיו. עם השנים המשיכה הזו התרחבה לתודעה אסתטית וכך התחיל להטריד אותי יותר ויותר איך נראים האותיות והטקסטים שנמצאים סביבי, וזה טורד את מנוחתי עד היום.

לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?

נבחנתי רק לבצלאל, ממש איך שהשתחררתי מהצבא, ולמזלי התקבלתי.

תן לנו ציטוט שיעורר בנו השראה

מקווה שמותר שיר, מבטיח שהוא קצר:

״אוּלַי מִילְיוֹן פַּעַם דַּגְתִּי בַּמַּיִם / וְאַף פַּעַם לֹא תָּפַסְתִּי דָּג./ וְהַיּוֹם, הַרְבֵּה שֶׁמֶשׁ, הַרְבֵּה שָׁמַיִם / בַּחַכָּה שֶׁלִּי רָאִיתִי דָּג. / הֵידָד לִי! / קָרָאתִי לוֹ דָּגְלִי. / דָּגְלִי פַּחַד / כָּל גּוּפוֹ רָעַד לִי / בַּיָּד. / מְבֻלְבָּל מֵרֹב חַג / נָפַלְתִּי לַמַּיִם / נִרְטְבָה הַחֻלְצָה / נִרְטְבוּ הַמִּכְנָסַיִם. / דָּגְלִי קָפַץ לִי / מִן הַיָּד / לַיָּם נִמְלַט. / וְלִי לֹא אִכְפַּת / הַיּוֹם דַּגְתִּי דָּג.״

זה שיר ילדים שכתבה שלומית כהן־אסיף ולימים שר גם אריק איינשטיין. קודם כל יש בו את תיאור האושר הכי יפה שאני מכיר בעברית (״מְבֻלְבָּל מֵרֹב חַג״ — מאחל לכל אחד לחוש ככה, לא בטוח שיצא לי). חוץ מזה, אני מנסה להזכיר לעצמי מדי פעם את הסיפא שלו: גם אם חזרת הביתה בידיים ריקות, זה לא אומר שלא דגת דג.

איזה מרצה השפיע/ה עליך במיוחד?

מיכל סהר הייתה דמות מפתח שעקבתי אחרי עשייתה מגיל צעיר. אני זוכר בתקופה שהייתה המעצבת של מוזיאון תל־אביב, חיכיתי לעיתוני ׳גלריה׳ של סוף השבוע, כי ידעתי שלרוב מתפרסמות בהן מודעות של המוזיאון, שלרוב מיכל אוהבת להשתמש בהן כדי לנסות אותיות חדשות שעיצבה לפני שראו אור. למזלי זכיתי ללמוד אצל מיכל בשנה השנייה ללימודים, ומאוחר יותר לקחת חלק בפרויקט ״פביליון בצלאל״ שהובילה. הסטטיסטיקה אומרת שלרוב לא כדאי לפגוש את הגיבורים שלך, אבל לשמחתי בשני המקרים גיליתי שמיכל היא מורה נדיבה לא פחות מאשר מעצבת מכוננת.

איזה מעצב/ת השפיע/ה עליך יותר מכל?

אז כאמור, בתחום האותיות זו באמת מיכל סהר. בשדה האיור כנראה שיותר מכל הושפעתי מירמי פינקוס — גם מבחינה סגנונית, מאופי הקו שלו שהערצתי תמיד, אבל לא פחות מכך בתכנים שבחר לאייר, בגישה שלו לגבי המפגש בין טקסט לאיור, שיכול להיות פואטי ופרטי ו״לגדולים״.

במה היית עוסק אם לא היית מעצב?

אני בן ונכד למורות לעברית, ואהבת השפה היא משהו שמלווה אותי תמיד. אני מניח שאם לא הייתי עוסק בפן הוויזואלי שלה, הייתי נמשך לעסוק יותר בזה הטקסטואלי.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

מחר בבוקר זה גדול עליי, אז בטח שלא יודע לגבי עוד חמש שנים. מקווה מאוד שעוסק בעיצוב ובאיור באופן מקצועי יותר ורחב יותר.

בפינת ההמלצות אנחנו מבקשים המלצות שונות מהטאלנטים שלנו.
המלצה על ספר פרוזה/עיון אחרון שקראת:

לאחר מותו של מאיר שלו שבתי לקרוא ב״פונטנלה״ שלו. בכל זאת, כמה רומנים כבר יכולים להתגאות שבכותרתם חבויה המילה ״פונט״?

המלצה על ספר עיצוב:

לא ספר עיצוב, אבל ספר שבלי ספק מצדיע הצדעה גדולה וחשובה לאיור ולעיצוב של ספרות הילדים הישראלית המוקדמת: לאחרונה יצא בשני כרכים מפוארים אוסף ״כל שירי הילדים״ של לאה גולדברג. מעבר לעונג העצום שבטקסטים האלמותיים, האוסף הזה כולל את האיורים המקוריים שליוו אותם — מאת אריה נבון, נחום גוטמן, שמוליק כץ ועוד ועוד, וגולת הכותרת: מקבץ סריקות צבעוניות של עיתוני הילדים ההיסטוריים שבהם פורסמו לראשונה רוב השירים — בעיקר ״דבר לילדים״, ושל ספרונים מאוירים מרהיבים שפרסמה גולדברג לאורך השנים ואזלו מזמן מן המדפים. תענוג להביט לא פחות מלקרוא.

באיזה פונט אתה רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

״נרקיס לינוטייפ״, שלימים עוות ונקרא ״נרקיס קלאסי״ וכיום, תודה לאל, כבר כמה שנים זמין בדיגיטציה איכותית של ״פונטף״ בתור ״נרקיס טקסט״. הוא פשוט מסרב להרפות ממני. בעיני זו אות הטקסט החמה והעשירה ביותר שנתברכנו בה וכמה חבל שההיסטוריה לא חננה אותנו ביותר ספרי קריאה שמודפסים בו. עוד לא מאוחר.

המלצה מוזיקלית:

לא כדאי לכם, היא כוללת לא מעט שירים בביצוע דודו זר.

מהי משמעות החיים?

אין פזמון, תרקדו.

ולסיום, כתוב את המילה הבאה בכתב היד שלך: