השאלון עם דולפין חיט

הכירו את דולפין חיט, מעצבת בת 25, בוגרת תואר בתקשורת חזותית בשנקר. דולפין גדלה בתל־אביב, שם היא גם חיה ופועלת כיום. את דרכה החלה בבתי ספר לאמנות, כשבמקור נמשכה לציור ולאיור, אך במהלך הלימודים גילתה את עולם הטיפוגרפיה והתאהבה בו. לדבריה, היא נמשכת בעבודתה לצבע, קומפוזיציה ולניסויים שמאתגרים את גבולות השפה החזותית. "הדבר שאני הכי אוהבת בעיצוב," היא מספרת, "נובע מהמשיכה שלי לאסתטיקה על כל הצורות והגוונים שלה, ומהיכולת לארגן את המציאות כך שתענה על צרכים ויזואליים ותהפוך מדויקת ונכונה יותר." כשאינה עובדת, דולפין בעיקר צורכת ואוספת תוכן – ממוזיקה ועד סרטים וסדרות, תוך חיפוש מתמיד אחר רעיונות ויזואליים חדשים.

היי דולפין, מה שלומך? איפה אנחנו תופסים אותך השבוע?

היי, בדיוק אחרי מעבר דירה וסידורים.

איפה את עובדת עכשיו?

אני כרגע עובדת בוויקס בצוות Wix Agency. אנחנו בעצם הסוכנות אין־האוס של וויקס לעיצוב אתרים על גבי הפלטפורמה עבור לקוחות חיצוניים. את המשרה בוויקס התחלתי בעצם בתכנית ה־Playground, בסוף שנה ג׳ של התואר, ומשם המשכתי למשרת סטודנט באותו הצוות שאני נמצאת בו היום.

את מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?

אני מאוד אוהבת לעבוד לבד, אבל במקביל גם מאוד מבינה את החשיבות של עבודת צוות. אני חושבת שבעיקר בעיצוב, שהוא תחום שהוא לא באמת אובייקטיבי, תמיד צריך עין נוספת, ועבודת צוות טובה, שמחולקת נכון, יכולה להוליד פרויקטים מדהימים.

יש לך הרגל מגונה?

אני יושבת תמיד בצורה נוראית כשאני עובדת על המחשב – או עקומה לגמרי על הספה או עקומה לגמרי על הכיסא.

הפרויקט ״קרנפים״ של דולפין חיט הוא ספר שהוא פרשנות גרפית למחזהו של אז׳ן יונסקו, שבו הוראות הבימוי מקבלות צורה ויזואלית חדשה. העבודה נולדה מתוך בריף שהתמקד בחוקים ופקודות, כמעט כמו כתיבת קוד. דולפין לקחה את המחזה, תמללה אותו, והגדירה כל הוראת בימוי כ״פקודה״ שממנה פיתחה את השפה הגרפית של הספר. התוצאה היא ספר שהוא גם במה, וגם מערכת חוקים שמתרגמת תיאטרון לעיצוב גרפי. הפרויקט נעשה במסגרת הקורס ״שם קוד: ספר״, בהנחיית דקל בוברוב.

מה משך אותך לתחום?

תמיד ידעתי שאני רוצה להתעסק בעיצוב, נראה לי שלא באמת הבנתי מה זה אומר. הגעתי מעולמות של אמנות ויצירה, אבל אפשר להאשים את אמא שלי שהייתה מעצבת בעברה, ואת זה שבתור ילדה ראיתי יותר מדי Mad Man.

במה היית עוסקת אם לא היית מעצבת?

זאת שאלה מעולה, כי יוצא לי לחשוב על זה הרבה. אם לא הייתי לומדת תקשורת חזותית, כנראה שהייתי הולכת על דיסציפלינה אחרת בעיצוב. לא באמת מצליחה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.

הפרויקט ״ים של דמעות״ הוא פסטיבל קולנוע דמיוני שעיצבה דולפין חיט, המוקדש כולו לסרטים שוברי־לב – כאלה שמבטיחים לגרום לצופים לבכות. עיצוב הפסטיבל שואב השראה משני עולמות: עולם הקולנוע הקלאסי עם הרומנטיקה של הקרדיטים והטייטלים, לצד אסתטיקת ה־Sad Girl שהתפתחה סביב 2014 וחגגה את המלנכוליה. המפגש בין שני העולמות יוצר שפה אקלקטית שמשלבת רומנטיקה, אלמנטים קלאסיים וקיטש אהוב – יחד הם בונים חוויה ויזואלית עשירה ומלאת רגש. הפרויקט נעשה במסגרת קורס עיצוב מרובה פלטפורמות, בהנחיית קובי פרנקו.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

אני כל הזמן מגלה על עצמי דברים חדשים, במיוחד מבחינת מה שאני אוהבת או מה שאני חושבת שאני אוהבת – אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי רחוק. מקווה בעיקר להיות במגמת התקדמות חיובית ולא להישאר באותו מקום.