השאלון עם עדן מייזלס

הכירו את עדן מייזלס, ילידת 1998, בוגרת תואר ראשון בתקשורת חזותית בביה״ס לעיצוב של אוניברסיטת חיפה (או כפי שהאולד־סקול עוד מכנים – ויצו). חיפאית מאז ומתמיד, חיה כיום באזור הכרמל עם בעלה לעתיד וכלבלב מתוק שהצטרף אליהם לא מזמן. עדן מחוברת במיוחד למיתוג ולעיצוב גרפי קלאסי, למוצרי פרינט ולטיפוגרפיה – אך יש לה גם פינה חמה בלב לעולמות ה־UX/UI. היא רואה בעיצוב כלי שמסוגל להעביר מסרים ורגשות בלי הרבה מילים – “פשוט דרך תחושות ואסתטיקה ייחודית,” כלשונה. כשאינה מעצבת, סביר שתמצאו אותה מבשלת במטבח או סועדת במסעדות טובות, מבלה בים, מאזינה למוזיקה לטינית או ישראלית נוסטלגית, או על הספה מול תוכניות בישול, סדרות תקופתיות וטראש טלוויזיוני.

היי עדן, מה שלומך? איפה אנחנו תופסים אותך השבוע?

שלומי מצוין. תקופה של שינויים והסתגלות להתחלות חדשות אבל טובות ומרגשות. ממש לא מזמן סיימתי רשמית את התואר, ועכשיו אני בוחנת את העולם שמחוץ ללימודים ואת השגרה החדשה שלי. תפסתם אותי בין אווירה של חגים, ארגוני חתונה וחיפוש עבודה – לבין רצון לנוח ולהתבטל קצת אחרי האינטנסיביות של הלימודים. הכל מעורבב ומתקדם לאט לאט אבל בטוח.

מרגש! איפה את עובדת עכשיו?

כרגע אני מחפשת משרה בתחום המקצועי שבו השקעתי וגדלתי בארבע השנים האחרונות. בינתיים אני עובדת במכירות ולוקחת מדי פעם עבודות עיצוב פרטיות. אני מחפשת מקום שיאפשר לי להתפתח, לבטא את היכולות והיצירתיות שלי... אז אם יש לכם רעיונות, אשמח לשמוע. 😉

את מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?

שאלה שהתשובה עליה היא לא חד־משמעית. אני לגמרי מעדיפה עבודה בצוות, כל עוד היא מאפשרת חלוקת משימות כראוי, באופן שבו בסופו של דבר לכל מעצב בצווות יש ביטוי ויכולת להפגין את חלקו בצורה הטובה ביותר, והכל מצליח להתאחד לכדי תמונה שלמה. בריינסטורמינג וסבבי השראות שנעשים במסגרת צוותית הם דברים חשובים מאוד בעיניי ליצירת פרויקט טוב, אבל חשוב באותה המידה גם לתת את החופש העיצובי לכל גורם במערכת ולאפשר עבודה מעמיקה גם לחוד. אני מודה שהרבה פעמים זה גם מזל לבחור נכון עם מי לעבוד, אבל בחיים האמיתיים סביר להניח שאין את האפשרות לשלוט על זה, ולכן חשוב לסגל מיומנויות של עבודה בצוות והתמודדות עם חילוקי דעות ואתגרים, כמו גם לראות את היתרונות שבדבר ואת האפשרות לעיצוב פורה ומלא ברבדים.

על איזה פרויקט מעניין עבדת לאחרונה?

אין ספק שהפרויקט הכי מורכב ומעמיק שיצא לי לעבוד עליו לאחרונה הוא פרויקט הגמר שלי. הפרויקט מכונה ׳אסתריקה׳ על שם סבתי ז״ל, ילידת סלוניקי וצאצאית למגורשי ספרד דוברי לאדינו. מדובר בעבודה טיפוגרפית שעוסקת בביטוי החזותי של שפה שהכרתי כמדוברת בלבד כל חיי, במטרה להנכיח פרק היסטורי שנזנח ולשמרו, עיצבתי פונט לכתב הסוליטריאו – כתב־יד יהודי־ספרדי ששימש את דוברי הלאדינו, בין היתר במדינות הבלקן, לכתיבה יומיומית. הפרויקט הוא בעל חשיבות היסטורית תרבותית ולאומית והערך שלו עצום בעיניי, וכולי תקווה שהוא יוכל להוות מצע עדכני לפיסת היסטוריה שמקבלת חיים חדשים.

הפרויקט ״אסתריקה״ של עדן נולד מתוך חיבור עמוק לשורשיה המשפחתיים ולמורשת התרבותית שלה. ההשראה הגיעה מסבתה ז״ל, ילידת סלוניקי וצאצאית למגורשי ספרד דוברי לאדינו. דרך סיפורי ילדות, ביטויים משפחתיים ושפה שמילאה את הבית, נוצרה נקודת מוצא למחקר תרבותי־טיפוגרפי. עדן מספרת: ״לשפת הלאדינו נחשפתי מילדות, כאשר מילים וביטויים שלה חלחלו ללקסיקון המשפחתי שלי – ׳שריקה לה לוקה׳, ׳פוסטמה׳, ׳טרונשו׳, ואפילו הביטוי ׳שנת תרפפ״ו׳ – מוכר לכם? כולם מלאדינו.״ השפה, שנכתבה בעבר בכתב־יד יהודי־ספרדי בשם ״סוליטריאו״, כמעט ונעלמה עם החייאת העברית. בפרויקט הגמר שלה בחרה עדן להחיות את הכתב באמצעות עיצוב גופן חדש, המבוסס על מחקר אותיות מתוך מסמכים עתיקים. מטרת הפרויקט היא ״להנכיח פרק היסטורי שנזנח, לפעול למען שימורו, ולהעניק לו חיים מחודשים בעולם העיצוב העכשווי.״ ניתן לקרוא עוד על הפרויקט כאן.

מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?

המון קרה לי בשנה האחרונה. כמובן שאני גאה בעצמי על סיום הלימודים ושמחה שקיבלתי פידבקים טובים על ההישגים וההשקעה שלי. על הדרך גם קיבלתי הצעת נישואין השנה שזה אירוע מרגש בפני עצמו, וכמו שציינתי קודם, אני בתקופה מלאה בשינויים ובהתחלות חדשות.

מזל טוב! מה גורם לך להתרגש ולרצות לעצב וליצור?

אני מניחה שהרבה מעצבים אומרים את זה, וגם אני נכנסת פה כנראה לאותה קלישאה שבה אני אומרת שמאז ומתמיד אהבתי אמנות ועיצוב. תמיד הסתכלתי על צורות וצבעים קצת אחרת ואסתטיקה מאוד קסמה לי. זה מתחיל מההבנה שלעיצוב יש כוח אמיתי להשפיע על מחשבות, על רגשות, על תחושות.. זה כמו קריאת מחשבות של הצופים, רק הפוך – כלומר, הטמעת מסרים במוח שלהם. עם השנים, וכמובן בעקבות הלימודים, הבנתי שעיצוב הוא הרבה מעבר ללהיות נעים לעין ו״יפה״. הוא באמת מאפשר מקום להעברת מסרים כאלה ואחרים, גם בנושאים כבדים יותר וגם בנושאים קלילים ושטותיים לגמרי. עיצוב טוב הוא כזה שמשרת את המטרה ולא רק מקשט אותה. יש בי גם איזה צד שאוהב להתפלסף ולהבין משמעויות נסתרות, וזה גם בין הדברים שמעוררים בי את הרגש ליצור ולעצב. היכולת להסתכל על דברים מכמה זוויות ונקודות מבט ולהבין שאפשר להעביר מסר אחד בכל כך הרבה צורות ודרכים שונות.

מה את עושה כשאין לך מוזה?

לפעמים צריך להתרחק בשביל להתקרב. לפעמים הניתוק מהמחשבה על מה צריך לעשות או איך משהו צריך להיראות הוא שמאפשר לי לחזור ולחשוב עליו מכיוון אחר. לא פעם הייתי צריכה להניח לדברים בצד לתקופה של יום-יומיים ואפילו שבוע רק כדי להבין מה הכיוון שנכון ללכת איתו. שמתי לב שדווקא בלילות, כשמחשבות לא עוזבות אותי ואפילו נכנסות לי לחלומות, פתאום, משום מקום, עולה רעיון ואני ישר קמה וכותבת אותו לעצמי בפתקים שלא אשכח. כשמדובר בפרויקטים רחבים, הרשימה של הרעיונות מתארכת. כל דבר אפילו הכי שטותי אני מוסיפה לרשימה, אפילו אם זה משהו שאני בכלל לא רוצה לעשות, או שהוא רק בגדר אופציה, או שמישהו אחר אמר לי אותו מתישהו (וכמובן שמלא רעיונות נופלים בעריכה). חוץ מזה, אפשר למצוא כל כך הרבה מקורות השראה אצל מעצבים אחרים וברשת, אבל חשוב מאוד לא לטבוע בתוך זה ולא להיכנע לקלישאות עיצוביות או לטרנדים חולפים. זה האתגר הכי גדול לדעתי.

מה את עושה בשביל הכיף?

אני ממש, אבל ממש, אוהבת אוכל ובישול, וממש כיף איתי במסעדות, אני נשבעת, אפילו שאני צמחונית (או ליתר דיוק, פסקטריאנית, שזה צמחונית אבל אוכלת דגים). פעם אפילו כתבתי סיפור קצר על כמה אני גרגרנית שמתלהבת משילובים מוזרים ומתמוגגת מחלמון ביצה שנשפך. חוץ מזה, אני מאוד אוהבת את הים ולטייל בטבע. באותה נשימה, אני גם אוהבת להיות בטטת כורסא ולראות תוכניות טראש בטלוויזיה, או תוכניות בישול וסדרות תקופתיות עם נופים ותפאורה מטורפת, טירות וויקינגים שרמנטיים.

יש לך הרגל מגונה?

בטוח שיש לי. לכל אחד יש. אני צריכה רגע לאתר אותו ולהחליט אם יש לי מספיק אומץ לומר אותו ככה בפומבי... אם באוכל עסקינן, אז אולי ההרגל המגונה שלי הוא שאני מרבה לאכול ברעש לפעמים (סורי למי שזה מפריע לו תמיד, זה לא בכוונה), ואני אפילו רוקדת לי תוך כדי האכילה אם ממש טעים לי. תקראו לזה ביטוי לתאווה הבלתי מוסברת שלי לאוכל. נ.ב. אני עדיין משחקת קנדי קראש לפעמים, מטפחת את הרזומה שלי שם עוד מכיתה ט׳.

יצא לך לטייל בחו״ל?

ברור. אני ממש אוהבת לטייל בעולם ולראות נופים חדשים, לחוות תרבויות ואותנטיות של מקומות אחרים. יצא לי לטייל המון באירופה. את הטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה, אי־שם לפני 5 שנים בערך, הקורונה הצליחה קצת להרוס לי ונאלצתי לקטוע אותו ולחזור לארץ. למזרח עוד לא יצא לי להגיע, אבל הוא בין היעדים בעולם שהייתי שמחה לבקר בהם, ויש עוד הרבה – החל מהזוהר הצפוני ועד הג׳ונגלים בניו־זילנד. העולם יפה בחוץ אם רק מסתכלים, ואם מתעלמים מהרע שיש לצערי.

מה משך אותך לתחום?

תמיד ידעתי שמקצועות ריאליים, מלאים במספרים וסטטיסטיקות, פחות מדברים אליי. אמנות ריגשה אותי מאז ומתמיד, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי שהיא לא רק עניין של יופי – יש בה כוח להשפיע על איך שאנחנו מרגישים. ידעתי שארצה לעסוק בתחום עיצובי, חשבתי על אדריכלות או עיצוב פנים, אבל תקשורת חזותית לא הייתה מוכרת לי. למרות שהיה לי חשש מהפן הטכנולוגי, הבנתי שזה העתיד, ושזה בדיוק המקום שבו אמנות יכולה לפגוש את העולם העכשווי.

במסגרת קורס לעיצוב גופן בשנה ד׳, שילבה עדן בין אהבתה לטבע לבין עולם הצורניות והאות. „אם יש משהו שאני ממש נהנית ממנו זה לטייל ולהתבונן בטבע, ואם אפשר לשלב את זה עם טיפוגרפיה – אז זה בכלל מהמם.” הגופן „פלורנסטיל”, נולד בהשראת הכרזה ההיסטורית שעיצב שמואל בן־דוד בשנת 1923 ל״נשף מסכות ותלבשות״ בתיאטרון ציון. העיצוב המקורי נשען על שפה חזותית רכה ואורגנית, המושפעת מסגנונות הארט־נובו והיוגנדסטיל, שבהם מוטיבים גאומטריים פוגשים קווים זורמים ופורחים. מתוך החיבור הזה יצרה עדן גופן שמחבר בין טבע, טיפוגרפיה וקסם נוסטלגי – שילוב שהיא מתארת כ„מפגש בין פלורה (פרח) ליוגנדסטיל, שבו נדמה שהאותיות פורחות בתוך מסגרת.”

תני לנו ציטוט שיעורר בנו השראה.

״למה ׳או או׳ כשאפשר ׳גם וגם׳?״ – משפט שמסכם הרבה החלטות שלי בחיים, כל עוד זה מתאפשר. חייבת לומר שהמשוואה הזאת לא תמיד כדאית או עובדת.

לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?

האמת שלא ניסיתי להתקבל לשום מוסד אחר חוץ מויצו כי לא מיהרתי לצאת מחיפה. התמזל מזלי שבעיר שבה אני מתגוררת יש מוסד אקדמי מוכר ללימודי עיצוב. גם בדיעבד, עם כל האתגרים והתסכולים שהמערכת האקדמית מביאה איתה, ואני בטוחה שככה זה בכל מוסד, אני שמחה שהגעתי למקום הזה שמתאפיין במשפחתיות דווקא בגלל שהוא קטן יחסית.

במה היית עוסקת אם לא היית מעצבת?

סביר להניח שאם לא הייתי מעצבת, הייתי מוצאת את עצמי בתחום הקולינריה. על האהבה הגדולה שלי לאוכל כבר סיפרתי, ואפילו הייתה לי מחשבה לעשות את פרויקט הגמר שלי על הנושא הזה. אולי הייתי מייעצת קולינרית, או מבקרת מסעדות – תירוצים נחמדים לטייל בעולם ולטעום דברים חדשים.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?

בעוד חמש שנים אני מקווה למצוא את עצמי עובדת ופועלת בנישה שבה אצליח לבטא את עצמי ואת היכולות שלי בצורה הכי טובה שיש, ובעיקר לא להשתעמם. מקווה להיות חלק ממערכת שמשפיעה ושמניעה ליצירה, ולא מונוטונית שמנכיחה שגרה מפרכת. נראה לי שזה חלום של הרבה אנשים. מעבר לזה, אני מאמינה שאקים כבר משפחה אבל אין ספק שזה בא ביד אחת עם ביסוס כלכלי. אני מייחלת לנחת בעיקר. מגיע לנו קצת שקט, לא?

אתר השראה מדליק שאנחנו לא מכירים.

עמודי האינסטגרם the.book.design ו־counterprintbooks לאוהבי עיצוב ספרים, בעיקר טיפוגרפיים. וגם העמוד של Blast Foundry, סטודיו לעיצוב פונטים, שהעבודות הטיפוגרפיות שלו מאופיינות בצבעוניות שחור־לבן מטריפה וסופר אסתטית.

באיזה פונט את רוצה שיכתבו על המצבה שלך?

הו וואו איזו שאלה. אני מאוד אוהבת את פונט אלפא/Bravo של הגילדה על כל צורותיו, רגיל, נטוי, מונו. הוא נוח לקריאה של טקסטים רצים אבל עם אופי לא בנאלי שמתאים גם לכותרות לפעמים, ויכול לשרת כל כך הרבה תפקידים במערכות טיפוגרפיות. גם נרקיס יאיר הוא פונט קסום אבל נראה לי שפחות מתאים למצבה.

יש לך המלצה מוזיקלית?

יש לי חיבה לא מוסברת לרגטון ומוזיקה לטינית. הם פשוט גורמים לי לתזוזה לא רצונית ולשמח בלב. בין המעודפים שלי אפשר למצוא את רוזליה, שאקירה בימיה המוקדמים, ואת אוזונה או באד באני. בשנים האחרונות נכנסו לי לפלייליסט גם כמה שירים באווירה אפריקאית, אבל בסופו של יום אין כמו מוזיקה ישראלית טובה כמו של להקת ״פול טראנק״, ״בית הבובות״, ״כוורת״ או אריק איינשטיין. גם שירים נוסטלגיים משנות ה־70 וה־80, של להקת ״קווין״ או ה״ג׳קסון פייב״ הם חלק מרשימת ההשמעה שלי. תכל׳ס, יש מצב שנולדתי בעשור הלא נכון.

איך עולם העיצוב ייראה בעוד עשור?

אנחנו נמצאים בפתחו, או אפילו בעיצומו, של עידן חדש שכבר התחיל לפני כמה שנים. זו מציאות שאנשים לפני עשרים ושלושים שנה לא העלו על דעתם. תחום העיצוב עומד בפני הרבה שינויים ואני לא חסידה גדולה של עולם הבינה המלאכותית, אבל אי־אפשר להטיל ספק במשמעות שלו וביתרונות שלו, גם בתחום העיצוב. אני מודה שזה קצת מפחיד, אבל להתנגד לזרם במקרה הזה רק ישאיר אותנו מאחור. אני לא חושבת שעולם העיצוב יחוסל, אבל הוא כן ישתנה ויסגל לעצמו תכונות אחרות ותפקידים שונים. אני מאוד מחוברת לעיצוב קלאסי, שלפעמים נדמה מיושן, אבל אני לא חושבת שעיצוב אריזות מוחשיות או עיצוב ספרים זה משהו שירד לטימיון. לדעתי יש אפילו מגמה מסוימת שבה לצד ההתפתחות הטכנולוגית והקדמה, יש גם רצון לרגרסיה וחזרה לתמימות. חשוב בעיניי לשמור על האיזון הזה כדי שבאמת נצליח שלא לתת לרובוטים להשתלט עלינו. בסופו של דבר, אין תחליף לתודעה, לשכל ובעיקר לרגש של האדם.