השאלון עם מור סיגל מיה סילברה
הכירו את מור סילברה, בת 27, במקור מכפר־סבא וכיום מתגוררת בגבעתיים. היא בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית במנשר, ואוהבת לעסוק בעיצוב מורכב ואסתטי, תוך תשומת לב מיוחדת לאותם פרטים קטנים שרק מעצבים מתרגשים מהם – כי בעיניה הם עושים את כל ההבדל. מור שואפת ללמוד כל הזמן דברים חדשים, ורואה בחקירה נקודת מוצא לכל פרויקט שהיא מעצבת. מחוץ לעולם העיצוב היא אוהבת להתאמן בפילאטיס מכשירים, כי כפי שהיא אומרת – "דיוק הוא דיוק, לא משנה באיזה תחום".
היי מור, מה שלומך? איפה אנחנו תופסים אותך השבוע?
היי, כרגע אני בדירה שלי בגבעתיים, בדיוק סיימתי לעצב חבילת מיתוג לחתונה. 🙂
איפה את עובדת עכשיו?
כפרילנסרית בינתיים, ואני מחפשת את המשרה הקבועה הבאה שלי בתחום המיתוג, הטיפוגרפיה והאימג'מייקינג – מקום שבו אוכל ליצור וללמוד.
את מעדיפה לעבוד לבד או בצוות?
במהלך הלימודים עבדתי על בריפים לבד, אז אני קצת רעבה לעבודה בצוות. אני חושבת שזה חשוב מאוד לדעת לעבוד עם עוד אנשים, ומעבר לזה יש קסם בלהפרות אחד את השני ולחלוק רעיונות.
על איזה פרויקט מעניין עבדת לאחרונה?
על פרויקט הגמר שלי, שמסב לי המון גאווה. הוא עוסק בשמות ישראליים – נושא שנוגע בכולם ותמיד מעורר שיח.

הספר ״תמיד שואלים אותי למה יש לי שלושה שמות״ הוא פרויקט עיצובי־מחקרי של מור סילברה, העוסק בשמות ובבחירתם בישראל. דרך סיפור השם האישי שלה – מור סיגל מיה – היא בחנה את השאלה הפשוטה ״למה קוראים לך ככה?״ לא רק על עצמה, אלא על שמות בכלל. הספר מציע מבט אישי אך גם תרבותי וחברתי על שמות כמרכיב זהות ראשוני ועמוק. ״שם הוא הדבר הראשון שאנחנו מקבלים, ושהולך איתנו לאורך כל חיינו,״ מספרת מור, ״לפעמים מתוך אמונה, לפעמים מתוך אינטואיציה, לפעמים מתוך טרנד או מחווה.״ מטרת הפרויקט לא הייתה להכריע, אלא לעורר מחשבה, להצחיק, לרגש, ובעיקר להזכיר שכל שם – גם הנפוץ ביותר – הוא סיפור חד־פעמי. הפרויקט נעשה בהנחיית עמית בן־חיים וגלעד פריד.
מה הדבר הכי טוב שקרה לך השנה?
סיימתי את התואר בהצטיינות. זו תחושת גאווה אדירה אחרי מסע אינטנסיבי.
מה גורם לך להתרגש ולרצות לעצב וליצור?
הרגע שבו הכל מתחבר – התוצר הסופי – מרגש אותי בכל פעם מחדש. מדהים בעיניי לאיזה עיצובים אפשר להגיע היום. לאחרונה גם התנסיתי בכלים שונים של AI. זה עולם חדש ומסקרן שחייבים להכיר בו בתור מעצבים היום, ואני עוד צריכה ללמוד אותו לעומק.
מה את עושה כשאין לך מוזה?
לוקחת הפסקה ויוצאת לרחוב. ברחוב יש הרבה השראות שאפשר לפגוש רק אם יוצאים מהבית. אחר־כך – מקלחת קרה, כי החום בישראל מצריך שלוש מקלחות ביום.
מה את עושה בשביל הכיף?
מצלמת כל דבר שמושך את העין שלי. הסוללה באייפון מתבזבזת בעיקר על זה.
יש לך הרגל מגונה?
אני שומרת אריזות קטנות, ואריזות בכלל. יש לי אוסף מכובד.
יצא לך לטייל בחו״ל?
בטח. הייתי יחסית בהרבה מדינות. הטיול שהכי זכור לי הוא הטיול אחרי הצבא לדרום אמריקה. כרגע אני חולמת על היעד הבא – סרי־לנקה.
מה משך אותך לתחום?
אריזות, מיתוג, ועיצוב בכללי. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מבקשת מאמא שלי להתעסק ביצירה ולעבוד עם הידיים.
תני לנו ציטוט שיעורר בנו השראה.
בשירותי הצבאי שירתתי כמ״כית וסמלת בחיל הים. בכל סיום מחזור הייתי כותבת לחיילים שלי משפט שילך איתם הלאה לשירות: ״זה לא נהיה קל יותר – אתה נהיה טוב יותר״.
לאן ניסית להתקבל ללימודים ולאן התקבלת?
ניסיתי להתקבל לשנקר ול־HIT. התקבלתי לרשימת ההמתנה של HIT, אבל החלטתי לא לחכות לשנה הבאה ונרשמתי ללימודים במנשר.
איזה מרצה השפיע/ה עלייך במיוחד?
הרבה מרצים השפיעו עליי, אבל במיוחד גלעד פריד. הוא גם מרצה וגם בעל סטודיו משלו. כסטודנטית הוא הביא לי הרבה השראה והראה לי המון על איזה מעצב ואיזה בן אדם הוא. כדי להצליח בשני דברים גדולים כאלה נדרש מעצב מוכשר עם סבלנות רבה.
איזה מעצב/ת השפיע/ה עלייך יותר מכל?
רוני לוית. במהלך העבודה על עיצוב האינפוגרפיקות בפרויקט הגמר שלי נחשפתי לשפה הגרפית הייחודית שלה – שילוב מוקפד בין טיפוגרפיה, נתונים וסיפור ויזואלי. היכולת שלה להפוך מידע מורכב לחוויה ברורה ומעוררת עניין הייתה עבורי השראה גדולה.
במה היית עוסקת אם לא היית מעצבת?
לא נראה לי שבאף תחום אחר. עיצוב נגע בי וסקרן אותי מגיל קטן מאוד.

פרויקט נוסף של מור הוא מיתוג לחנות פופ־אפ של דונאטס, שנעשה במסגרת לימודיה בשנה ג׳. המיתוג שואב השראה מדמותו של קנייה וסט, הסובל מהפרעה דו־קוטבית, ומתורגם לשפה חזותית המשלבת שני קטבים משלימים. מצד אחד – אגרסיביות, חדות ונוקשות שבאות לידי ביטוי בטיפוגרפיה; ומצד שני – עדינות, קלילות וחמידות המתגלמות בדמות האיורית של הדונאט. ״בחרתי להשאיר את כל המיתוג בשחור־לבן, מתוך רצון ליצור מותג חזק שמעביר את החוויה מבלי להיעזר במגוון צבעים,״ היא מספרת. במסגרת הפרויקט עיצבה מור מגוון פורמטים שהדגימו כיצד המותג מתנהג ומגיב בסביבות שונות.
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
במשרת עיצוב שמביאה לי סיפוק ורצון לקום אליה כל בוקר – עם צוות חד ומגוון ופרויקטים שאני לא מפסיקה ללמוד מהם.
ספר פרוזה/עיון אחרון שקראת.
NYCTA Graphics Standards Manual – ספר מותג של מערכת הרכבת התחתית בניו־יורק משנת 1970, שקובע את כללי העיצוב החזותי. הספר הפך את המערכת לשפה גרפית אחידה ומזוהה בכל העולם.
רוצה להמליץ על ספר עיצוב?
אני ממליצה על סדרת הספרים PALETTE mini Full Bundle – Victionary. כל ספר בסדרה מוקדש לעולם בצבע אחד ומציג עבודות ממעצבים ברחבי העולם. הספרים משלבים דוגמאות אמיתיות, טכניקות הדפסה ייחודיות וחומרים לא שגרתיים. הם גם מקור השראה וגם אובייקט עיצובי מושלם לבית.
אתר השראה מדליק שאנחנו לא מכירות.
BP&O הוא בלוג בינלאומי של המעצב ריצ׳רד בירד, שמציג פרויקטים מובחרים במיתוג, אריזות וזהות חזותית. הייחוד שלו הוא השילוב בין השראה ויזואלית לניתוח ביקורתי שמסביר את ההיגיון והאסטרטגיה מאחורי הבחירות העיצוביות.
באיזה פונט היית רוצה שיכתבו על המצבה שלך?
פונט גלוריה. זו אולי בחירה לא אופיינית למצבה, וזה מה שיפה בה – יש בו משהו קליל, שמח ומעוצב, ואני רוצה שיזכרו את זה בי.
יש לך המלצה מוזיקלית?
לאחרונה צפיתי בכתבה ״דרך העיניים של אמילי״ על אמילי דמארי, שצולמה בזמן שהייתה בשבי. היא ביקשה להיכנס לניתוח עם השיר ״בלילות״ של ליעם חכמון ועטר מיינר. מאז אני לא מפסיקה לשמוע את האלבום של ליעם.
מה משמעות החיים?
הדברים הקטנים. למעצבים יש חוש מיוחד – לשים לב לפרטים הקטנים ולדייק אותם בצורה אובססיבית.
איך עולם העיצוב ייראה בעוד עשור?
אני חושבת שהוא יהיה קצת מטורף, קצת מפחיד וקצת מסקרן.
מה שם החיבה שלך?
מורי.
קיצור מקלדת אהוב
Command+Z. זו כנראה לא תשובה מקורית, אבל זה חזק ממני – הוא קיצור חיי. זו תעודת הביטוח של המעצבים.
כתבי בבקשה את המילה הבאה בכתב היד שלך:
עוד טאלנטים...

לירי ארגוב

ענב שרון־ניצן

שביט יעקב
